האמון במהות הפנימית הטובה ותשובת האדם

ההבנה בדבר מהותם העצמית הטהורה של ישראל, וחיצוניותו של החטא להם, יש לה גם משמעות מוסרית, וחשובה היא מאוד לתהליך התשובה האישי של כל אדם מישראל ביום הכיפורים. 

ביום זה נדרש האדם לשוב על כל עוונותיו. הוא נזכר בכל המעשים השליליים שעשה, בכל הקלקולים שקלקל ובכל הפגמים שגרם להם, ומתוודה על כל זאת. הוא מרגיש כמה קטנו מחשבותיו, כמה חלש רצונו וכמה חסרים הם מעשיו. ויש המהדרים להתוודות גם על חטאים שכבר התוודו עליהם בשנים קודמות, בחינת "וחטאתי נגדי תמיד"¹. מתוך כך, יש סכנה שהמבט החיובי של האדם על עצמו יתערער, האמון שלו בעצמו ייסדק והוא יתחיל להאמין כי אדם שלילי הוא. אך כמובן, זוהי טעות. אין זו האמת, וגם אין זו הדרך שתוביל את האדם לחיים של תשובה, של גדלות ושל עשיית הטוב. מהותו העצמית של האדם מישראל היא לעולם טהורה, והחטאים לעולם אינם ביטוי לעצם אישיותו, אלא אדרבה, הם נובעים מההתרחקות שלו ממהותו העצמית. 

המשנה באבות אומרת: "אל תהי רשע בפני עצמך", ומבאר הרמב"ם: "אם ידמה האדם עצמו פחוּת - לא תהיה חמורה בעיניו פחיתות שיעשה". כאשר האדם מדמה עצמו פחוּת ומפריז במשקלה של הפחיתות בנפשו, ודן את עצם אישיותו כולה על פיה, הרי הוא נחלש ברצונו הטוב ובאמון שלו בכוחות נפשו, ומתוך כך הוא עלול להידרדר ולהיכשל יותר. כך כותב הגאון רבי חיים שמואלביץ: "וזה כלל גדול, לעולם לא ישלוט יצר הרע באדם להכשילו כל עוד האדם נכבד בעיני עצמו, ואם תראה אדם שנכשל בעברה, תדע שמקודם השפילו יצרו והשכיח ממנו גדולתו ומעלתו, ורק בזה יוכל לו"². ולהיפך, כאשר האדם מאמין בטבעו הטהור והטוב, הוא מתמלא רצון להתאים את כל חייו לכך. כאשר הוא תופס את עצמו בתור אדם טוב, כשר ונאמן לאלוקיו, ורואה בחטאים ובכישלונות נפילה שאינה מעידה על עצם אישיותו הטובה, הוא מתמלא אמון וכוח לחזור בתשובה, לתקן את הקלקולים ולחזור לעצמו ולאלוקיו.

לדוגמה, אדם התופס עצמו בתור אדם ירא שמים, השומר שבת ומייקרה, ממילא לא תעלה בדעתו כלל מחשבה לחלל את השבת. אך מתוך המודעוּת לכישלונותיו בהקפדה על שמירת שבת בכל הלכותיה, עלולה תפיסתו את עצמו בתור אדם השומר שבת להתערער, והוא עלול להגיע למסקנה כי בעצם כנראה הוא אינו כזה, ואין שמירתה חשובה לו כל כך. מתוך חוסר אמון זה בעצמו, כמובן קרוב הוא מאוד אל החטא והכישלון.

אם כן, כאשר אישיותו של האדם נטועה בקרקע של האמוּן בטוב שבו, מתאפשרים התשובה והתיקון, הפריחה והלבלוב של טוב זה בכל ענפי החיים. האמוּן בטוב העצמי אינו מחליש את ההקפדה על עשיית המעשים הנכונים ואין משמעותו התייחסות סלחנית אל החטא חלילה, אלא להיפך, הוא מוליד זריזות בהוצאתו אל הפועל של טוב זה, וזהירות מקלקולו. טבע הטוב להיטיב, ועל כן הוא מבקש להתפשט על כל כוחות החיים, להתממש ולהגשים את עצמו. האדם רוצה להיות טוב 'בחוץ', במידותיו ובמעשיו, כפי הטוב שהוא חזה והכיר בו בפנימיותו. ולהיפך, הוא רואה בחטא מוגבלוּת ו'נכות' של כושר הביטוי הפנימי, ושואף להשתחרר ממנו ולתקנו. על כן, דווקא בתוך תהליך התיקון והתשובה, חייב האדם לזכור ולהכיר את מהותו העצמית הטהורה, שלעולם אינה משתנה, ולהתמלא אמון ביושרו ובערכו³. זאת פועלת על האדם הארת יום הכיפורים, ובזה היא משיבה אותו לעצמו ולאלוקיו.

"אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים"⁴. יהי ה' עִמנו להכיר במעלתנו ולנהוג כבנים למקום, לאהוב כל אחד מישראל כאח, ובזכות זו להיטהר על ידי אבינו שבשמיים ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה.