יום הכיפורים הוא יום של תשובה, יום שעוסקים בו בחשבון הנפש, בפשפוש המעשים, בתשומת לב לכישלונות ולחטאים, בצער ובחרטה עליהם, בווידויים ובתענית. לפי זה לכאורה, יום הכיפורים צריך היה להיות יום עצוב ומצער. קשה לעסוק בחטאים ובכישלונות, ואין זה נעים להיזכר בכל מה שקלקלנו. מתוך כך האדם עלול בטעות להתרשם כי זהו יום של קפידה, ביקורת וריחוק חלילה בין ה' אלינו, יום של תוכחה אלוקית, שעיקרו המפגש עם הצדדים השליליים שבנו. אמנם ודאי שלא כן הוא, יום הכיפורים אינו יום של ריחוק וקפידה, אלא יום של שמחה גדולה, יום האהבה והקִרבה בין ה' לישראל עַמו. וכך אומר המדרש:
"'ימים יוצרו ולא אחד בהם'1, זה יום הכפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך, וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים, היה שמח שמחה גדולה, לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו, אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות: בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל"2.
משל למה הדבר דומה? לבני זוג שהתגלע ביניהם דבר מריבה, והיו זמן מסוים בריחוק הלב זה מזה. ובשעה שהם מפייסים זה את זה, וכל אחד מסביר בכאב כמה הוא מתחרט על מה שאמר ומה שעשה, ומודה כי הוא מבין כעת עד כמה טעה, ועד כמה דבריו פגעו וציערו את רעהו, דווקא בשעה זו נבנים האחדות והקִרבה ביניהם. ועל ידי החרטה והצער, חוזרת האהבה להופיע במלואה, עוד יותר מאשר קודם המריבה.
ואכן, זה מה שמרגיש עַם קדוש בחושו הטבעי ביום הכיפורים, ולכן אף מי שכל השנה רחוק הוא מן ההליכה בדרך ה' ואינו מקיים מצוות רבות, ביום הכיפורים צם ומתענה, ורבים אף מגיעים לתפילות יום הכיפורים בבית הכנסת. לב כל יהודי מתעורר ביום הקדוש לאהבת ה', וחש בקדושתו וברוממותו של היום.
מהי אפוא סגולתו של יום הכיפורים, מה טמון בו וכיצד הוא מטהר ומרומם את ישראל ומקרב את לבם לאביהם שבשמים?
יום הכיפורים הוא יום סליחה וכפרה לישראל, כמו שנאמר בתורה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ"1. ביום זה נשלמו ארבעים הימים האחרונים שבהם שהה משה רבנו בהר סיני והתפלל לה' שימחל לישראל על עוון העגל, ובו ביום התרצה ה' לתפילתו ואמר לו "סלחתי כדבריך", ונתן לו את הלוחות השניים, וחזרה השכינה לשכון בישראל.
שורשו של יום הכיפורים הוא בראשית הבריאה. בספר החינוך מבואר שקביעת יום מיוחד המיועד לכפרת העוונות הוא "מחסדי האל על בריותיו", שכן "אם יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחכמתו ברוך הוא, לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחילת בריאת העולם ייעדוֹ וקידשוֹ לכך".
אמנם מחילת העוונות איננה פעולה טכנית של הצלה מעונש בלבד, אלא היא פעולה פנימית של זיכוך וטהרה, והסרת כל הרשמים השליליים שהשאיר החטא. בכוחו של יום הכיפורים לפעול את כל זה, בו התשובה קלה להתקבל והעוונות נמחים בקלות, כי בו מאיר אור שבכוחו לתקן את הקלקולים שגרם החטא, להסיר את החושך שהתגבר על ידו, ולהשיב את האדם והאומה כולה אל קדושתם ואל קרבת האלוקים שנפגמה על ידי חטאם2.
כפרת העוונות ביום הכיפורים מתחילה אפוא 'מלמעלה למטה', שורשה הוא באור האלוקי המיוחד המאיר ביום זה, עד שרבי יהודה הנשיא סבר כי "עיצומו של יום הכיפורים מכפר" אף בלא תשובה. אמנם להלכה אנו פוסקים כחכמים, שיום הכיפורים מכפר דווקא עם תשובת האדם3, אבל מכל מקום אנו למדים מכך על סגולתו של היום, שיש בו הכנה והכשר לתשובה, שערי התשובה פתוחים בו, וגם הלבבות מוכנים בו יותר לשוב אל ה'.
כדי לקבל הארה זו של יום הכיפורים, על האדם לקיים את מצוות היום: לשוב בתשובה, להתוודות על חטאיו ולקיים את מצוות העינוי4. למה הדבר דומה? לרוצה לטבול במקווה טהרה, ובסגולתו של המקווה לטהר, אבל לשם כך על האדם להסיר את החציצות, ולהיכנס אל תוכו, ומתוך כך המקווה מטהרו. כך גם ביום הכיפורים, "מה המקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל", אך זאת בתנאי ש'ייכנסו' ישראל למקווה, יחזרו בתשובה, יתוודו ויתענו, ובכך תפעל עליהם סגולתו של היום לטהרם5.
מהו שורש הטהרה ביום הכיפורים? ממה נובעת הארת יום זה, ומה מתרחש בו שמביא לפעולה פנימית זו של זיכוך, כפרה ומחילת העוונות?
ביום הכיפורים מאירה עצם מהותם הקדושה של ישראל ומאיר שורשם הפנימי העמוק, שהוא תמיד טהור. ה'שם משמואל' מבאר כי "ביום הכפורים מופיעה מדת האמת, ובמדת האמת ישראל לעולם זכאים". האמת היא כל דבר מהותי, קבוע ונצחי, והשקר הוא כל דבר זמני וחולף. במהותם האמיתית של ישראל, הם נקיים וטהורים, ואילו החטא הוא מקרי להם, ובא מצד השפעה חיצונית של אומות העולם עליהם, על כן הוא זמני וחולף, ואינו עצמי לישראל1.
אף ה'שפת אמת' מברר עניין זה, ומבאר כי יום הכיפורים הוא בבחינת מידת 'רב חסד'. 'חסד' הוא הטבה שלפנים משורת הדין ושלא על פיו, אך מידה נעלה ממנו היא 'רב חסד', שמשמעותה הטבה גדולה ועצומה, שעל פי הדין והמשפט. זוהי בחינתו של יום הכיפורים, שבו מתברר כי ישראל זכאים הם על פי הדין, שכן "חֵלֶק ה' עַמו" - מהותם העצמית של ישראל היא טהורה וקדושה, ואין החטא דבק בעצמוּתם, אלא הוא מקרי להם. ועל כן זכאים הם בדין לכפרה מאת ה', לחסדו ולטובו, "שמתברר בדין שאין החטא בהם בעצם".
בדבריו הוא מביא את הפסוקים משיר השירים: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ..."2. כנסת ישראל אומרת שאמנם שחורה היא, ומלוכלכת מן החטא, אך צבעה השחור הוא מחמת שיזוף השמש, כלומר החטא חיצוני הוא לה, ואינו שייך למהותה העצמית. על כן הוא מבאר "שחורה אני ונאוה כאהלי קדר, ויכולין להתכבס להיות כיריעות שלמה", כלומר כיוון שהחטא אינו עצמי לישראל, ומצד מהותם העצמית, אין בהם שום מום וחטא, גם 'אהלי הקידר' - החטאים והעוונות, יכולים להיטהר ולהתנקות ולהיות כ'יריעות שלמה'. זאת מבררת הארת יום הכיפורים, ואכן דרשו חז"ל על פסוקים אלו: "'שחורה אני' כל ימות השנה ו'נאוה' אני ביום הכיפורים"3.
הופעתן של מידת האמת ובחינת 'רב חסד' ביום הכיפורים פועלת פעולה כפולה. היא מאירה את היחס הנכון והמידה המתאימה בין החטא לנשמה הטהורה, ומבררת כי החטא הוא חיצוני ומקרי לישראל לעומת מהותם הפנימית הנצחית, ועל כן ראויים הם לסליחה ולכפרה. נוסף על כך, היא גם גורמת לישראל לשוב בתשובה, כיוון שכאשר מתגלה בבהירות מהותם הפנימית הטהורה, ממילא קרובים וקלים הם לשוב על כל מה שהתרחקו ממהות פנימית טהורה זו ופגמו בה.
בעל 'ערבי נחל' המשיל לכך משל, למה הדבר דומה? למלך שבנו החביב מרד בו, ונשבע המלך להרחיקו מן הארמון לזמן קצוב. יצא בן המלך מן הארמון, ושבוהו ליסטים, והיה המלך דואג שמא יאבדו הליסטים את בנו קודם בוא זמן השבועה. מה עשה? שלח אגרות לכל ארצות מלכותו, כי לכל מקום שבו יבואו הליסטים עם בנו, יעזרו לו בני המקום, שלא ייסרוהו הליסטים יותר מדי. ואכן, כך היה, כי כולם הכירו בבגדי בן המלך ובתואר פניו, שבן המלך הוא, ועזרוהו. מה עשו הליסטים? הלבישו את בן המלך בלבוש שק, וגם ייסרוהו עד שחשך משחור תוארו, וכך אי אפשר היה לזהות שבנו של המלך הוא. והליסטים לקחוהו לאחת ממדינות המלך הרחוקות ועשו בו כרצונם, כיוון שאיש לא זיהה אותו. אחר ימים רבים, שמע בן המלך כי המלך מתעתד להגיע לאותה מדינה שבה שהה, שמח בליבו ואמר שכעת יראהו המלך ויחמול עליו, כאשר יחמול איש על בנו. אך כאשר בא המלך, לא זיהה כלל את בנו מרוב שנשתנה מחמת הייסורים ובגדי השק שהלבישוהו, ואף כשעבר על פניו, לא הכיר בו כלל. או אז בכה בן המלך והחל לצעוק אל אביו: "הלא אבי אתה, ואיך תתאפק ותראה ברעוֹת המוצאות אותי ולא תרחם עלי?!". וכאשר שמע המלך את קולו של בנו, אז הכיר מיד כי אכן בנו הוא, וריחם עליו והושיעו.
המלך במשל הוא הקב"ה, ובנו חביבו הוא ישראל, עַם קודשו. יצאו ישראל לגלות ונשבו בין הגויים, הם הליסטים במשל. אמנם כל זמן שניכרו ישראל במלבושיהם ובתואר פניהם שהם בני המלך - בצלם האלוקים שלהם ובהדר נשמתם, אזי לא יכלו האומות להזיקם יותר מדי. מה עשו האומות? השחיתו תואר פניהם של ישראל והפשיטו בגדי המלכות אשר להם - החטיאום והשפילו את מעלתם עד שלא ניכרו כלל נשמתם הטהורה של ישראל וזיקתם לאלוקיהם. והנה בבוא היום הקדוש, יום הכיפורים, בא כביכול המלך עצמו אל העולם הזה, ומשרה שכינתו. ולכאורה חלילה אין הוא מכיר את ישראל כלל, מרוב שהחטיאום הגויים, כי חשך משחור תוארם. אך בבואם להתפלל לפניו מתוך הארת היום הקדוש, ולצעוק מלב נשבר על ריחוקם ממנו, אז 'מזהה' הקב"ה בקולם כי בניו הם, בני א-ל חי, שמעלתם הפנימית לעולם אינה משתנה. ומתוך כך הוא מכפר עליהם ומושיעם, ומבטיח את גאולתם ותיקונם השלם1.
מתוך דברים אלו, נוכל להבין מדוע גם אנשים רחוקים, שאינם מקיימים מצוות רבות, חשים צורך פנימי לצום ביום הכיפורים, ורבים אף מגיעים לבית הכנסת. זאת כיוון שביום זה מאירה הנקודה העמוקה ביותר שבלב האדם מישראל - מהותו הפנימית הטהורה ודבקותו העצמית בקב"ה, שאינן משתנות לעולם ואין כל חטא ועוון יכולים להן. ועל כן ביום זה מתעוררת גם הנפש הרחוקה ביותר וחותרת לתשובה אל עצמה ואל בוראה.
אמנם פעמים שההתעוררות של האדם ביום הכיפורים נדמית לו כהתעוררות שאינה מבטאת את מדרגתו האמיתית. הוא מביט על עצמו בימים שלפני יום הכיפורים ובימים שלאחריו, ורואה את הפער שביניהם לבין התנהגותו ביום הכיפורים. מתוך כך הוא מונע מעצמו את ההתעלות וההתרוממות שחש בה, ונמנע מלבטא את החרטה והצער על ריחוקו מה', ואת הקדושה וקרבת האלוקים שמתעוררות בקרבו. אך כמובן שטעות בידו. יום הכיפורים הוא היום שבו מתגלה נשמתו, ובו מופיעה העצמיות הטהורה ביותר שלו. ועל כן יום זה מתאים לבטא את רגשותיו הטהורים, הנובעים מעצמיותו הטהורה והזכה.
מתוך הדברים נוכל להבין, מדוע אמרו חז"ל כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיירצה את חברו", ומדוע חייבו חכמים את הפוגע בחברו לפייסו לפני יום הכיפורים. מעבר לערך המוסרי הפשוט שיש בכך, עניין זה נוגע ליסוד הארתו המיוחדת של יום הכיפורים. כאמור, ביום הכיפורים מאירה מהותם הפנימית הנצחית של ישראל ונשמתם הקדושה, שאינן משתנות לעולם. יסוד הקדושה של כל אדם מישראל הוא היותו אבר מהנשמה הכללית של עם ישראל, ולכן ככל שאדם מישראל דבק יותר בכלל כולו, אור הנשמה של ישראל מתגלה בו ביותר, וממילא טהרתו האישית מתגברת ועולה. וככל שהוא מנותק מן הכלל חלילה, ויש לו סכסוכים וחילוקי לבבות עם אנשים אחרים מישראל, כך אור נשמת ישראל מתגלה בו בצמצום, וממילא אינו מחובר למקור הטהרה והקדושה. על כן, ביום הכיפורים יש לאדם להסיר את כל הפגיעות והמחיצות שבינו לבין רעיו, ולהתאחד כמה שיותר עם כלל ישראל כולו, וככל שהוא עושה כן, כך הוא ראוי יותר לכפרת יום הכיפורים1; כפי שאנו אומרים בתפילות היום במוסף, בתחינות שאחר סדר העבודה של הכהן הגדול: "על כן ברחמיך הרבים נתת לנו את יום הכיפורים הזה... יום שימת אהבה ורעות/ יום עזיבת קנאה ותחרות/ יום שתמחל לכל עוונותינו".
ההבנה בדבר מהותם העצמית הטהורה של ישראל, וחיצוניותו של החטא להם, יש לה גם משמעות מוסרית, וחשובה היא מאוד לתהליך התשובה האישי של כל אדם מישראל ביום הכיפורים.
ביום זה נדרש האדם לשוב על כל עוונותיו. הוא נזכר בכל המעשים השליליים שעשה, בכל הקלקולים שקלקל ובכל הפגמים שגרם להם, ומתוודה על כל זאת. הוא מרגיש כמה קטנו מחשבותיו, כמה חלש רצונו וכמה חסרים הם מעשיו. ויש המהדרים להתוודות גם על חטאים שכבר התוודו עליהם בשנים קודמות, בחינת "וחטאתי נגדי תמיד"1. מתוך כך, יש סכנה שהמבט החיובי של האדם על עצמו יתערער, האמון שלו בעצמו ייסדק והוא יתחיל להאמין כי אדם שלילי הוא. אך כמובן, זוהי טעות. אין זו האמת, וגם אין זו הדרך שתוביל את האדם לחיים של תשובה, של גדלות ושל עשיית הטוב. מהותו העצמית של האדם מישראל היא לעולם טהורה, והחטאים לעולם אינם ביטוי לעצם אישיותו, אלא אדרבה, הם נובעים מההתרחקות שלו ממהותו העצמית.
המשנה באבות אומרת: "אל תהי רשע בפני עצמך", ומבאר הרמב"ם: "אם ידמה האדם עצמו פחוּת - לא תהיה חמורה בעיניו פחיתות שיעשה". כאשר האדם מדמה עצמו פחוּת ומפריז במשקלה של הפחיתות בנפשו, ודן את עצם אישיותו כולה על פיה, הרי הוא נחלש ברצונו הטוב ובאמון שלו בכוחות נפשו, ומתוך כך הוא עלול להידרדר ולהיכשל יותר. כך כותב הגאון רבי חיים שמואלביץ: "וזה כלל גדול, לעולם לא ישלוט יצר הרע באדם להכשילו כל עוד האדם נכבד בעיני עצמו, ואם תראה אדם שנכשל בעברה, תדע שמקודם השפילו יצרו והשכיח ממנו גדולתו ומעלתו, ורק בזה יוכל לו"2. ולהיפך, כאשר האדם מאמין בטבעו הטהור והטוב, הוא מתמלא רצון להתאים את כל חייו לכך. כאשר הוא תופס את עצמו בתור אדם טוב, כשר ונאמן לאלוקיו, ורואה בחטאים ובכישלונות נפילה שאינה מעידה על עצם אישיותו הטובה, הוא מתמלא אמון וכוח לחזור בתשובה, לתקן את הקלקולים ולחזור לעצמו ולאלוקיו.
לדוגמה, אדם התופס עצמו בתור אדם ירא שמים, השומר שבת ומייקרה, ממילא לא תעלה בדעתו כלל מחשבה לחלל את השבת. אך מתוך המודעוּת לכישלונותיו בהקפדה על שמירת שבת בכל הלכותיה, עלולה תפיסתו את עצמו בתור אדם השומר שבת להתערער, והוא עלול להגיע למסקנה כי בעצם כנראה הוא אינו כזה, ואין שמירתה חשובה לו כל כך. מתוך חוסר אמון זה בעצמו, כמובן קרוב הוא מאוד אל החטא והכישלון.
אם כן, כאשר אישיותו של האדם נטועה בקרקע של האמוּן בטוב שבו, מתאפשרים התשובה והתיקון, הפריחה והלבלוב של טוב זה בכל ענפי החיים. האמוּן בטוב העצמי אינו מחליש את ההקפדה על עשיית המעשים הנכונים ואין משמעותו התייחסות סלחנית אל החטא חלילה, אלא להיפך, הוא מוליד זריזות בהוצאתו אל הפועל של טוב זה, וזהירות מקלקולו. טבע הטוב להיטיב, ועל כן הוא מבקש להתפשט על כל כוחות החיים, להתממש ולהגשים את עצמו. האדם רוצה להיות טוב 'בחוץ', במידותיו ובמעשיו, כפי הטוב שהוא חזה והכיר בו בפנימיותו. ולהיפך, הוא רואה בחטא מוגבלוּת ו'נכות' של כושר הביטוי הפנימי, ושואף להשתחרר ממנו ולתקנו. על כן, דווקא בתוך תהליך התיקון והתשובה, חייב האדם לזכור ולהכיר את מהותו העצמית הטהורה, שלעולם אינה משתנה, ולהתמלא אמון ביושרו ובערכו3. זאת פועלת על האדם הארת יום הכיפורים, ובזה היא משיבה אותו לעצמו ולאלוקיו.
"אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים"4. יהי ה' עִמנו להכיר במעלתנו ולנהוג כבנים למקום, לאהוב כל אחד מישראל כאח, ובזכות זו להיטהר על ידי אבינו שבשמיים ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
ראש השנה - המלכות והדין
יום הכיפורים- מבוא - טהרתם של ישראל ביום הכיפורים
