ט"ו בשבט הוא יום שמחה1, אין מתענים בו2, אין מספידים בו3 ואין אומרים בו תחנון ולא במנחה שלפניו4. ביום זה הלב מתמלא ברגשי אהבה חמים וכיסופים עזים לארץ ישראל, למצוותיה ולנופיה, לפירותיה ולנטיעותיה, לעברהּ ולעתידהּ5.
ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ומתוך קדושתה חייבים בה במצוות מיוחדות שנוהגות רק בה, והן נקראות "מצוות התלויות בארץ"1. אחת מהמצוות התלויות בארץ היא מצוות תרומות ומעשרות, וט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן לעניין מצווה זו, כפי שיבואר2 .
מצוות תרומות ומעשרות מחייבת להפריש חלק כלשהו מהיבול ולתת אותו לכהן, ולאחר מכן להפריש עשירית מהיבול ולתת אותה ללוי. החלק שניתן לכהן נקרא תרומה, והעשירית הניתנת ללוי נקראת מעשר ראשון. לאחר הפרשת המעשר ראשון, יש להפריש עשירית נוספת מהיבול ולאכול אותה בירושלים. מצווה זו נקראת מצוות מעשר שני. בזמן הזה, לא ניתן לאכול את פירות המעשר השני בירושלים, כיוון שאנו טמאים ואסור לאדם טמא לאכול מעשר שני. לכן בזמן הזה מחללים את קדושת הפירות על מטבע, ולאחר מכן מותר לאכול את הפירות גם מחוץ לירושלים.
יש שנים שבהן מפרישים מעשר עני, ואותו נותנים לעניים, במקום להפריש מעשר שני. קביעת השנים שמפרישים בהן מעשר שני והשנים שמפרישים בהן מעשר עני היא על פי מחזור של שלוש שנים. השנתיים הראשונות בכל מחזור הן שנות מעשר שני, והשנה השלישית היא שנת מעשר עני. לאחר שני מחזורים מגיעה שנת שמיטה, שבה אין מפרישים תרומות ומעשרות, כיוון שפירות שנת השמיטה הם הפקר, ופירות הפקר פטורים מתרומות ומעשרות. נמצא שמפרישים מעשר שני בשנתיים הראשונות לאחר השמיטה, בשנה השלישית מפרישים מעשר עני, בשנים הרביעית והחמישית מפרישים מעשר שני, ובשנה השישית מפרישים מעשר עני, וחוזר חלילה3.
התאריך שקובע את המעבר משנת מעשר שני לשנת מעשר עני בפירות האילן הוא ט"ו בשבט, ולכן ט"ו בשבט נקרא ראש השנה לאילן. לדוגמה: שנת תשפ"ז היא השנה החמישית לשמיטה והיא שנת מעשר שני, ושנת תשפ"ח היא שנה שישית לשמיטה והיא שנת מעשר עני. פירות האילן שיחנטו (-יתחילו להבשיל) בתחילת שנת תשפ"ח ייחשבו פירות של השנה החמישית לשמיטה ויתחייבו במעשר שני, ופירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט של שנת תשפ"ח ייחשבו פירות של השנה השישית לשמיטה ויתחייבו במעשר עני4. הטעם לכך הוא שפירות החונטים לפני ט"ו בשבט נוצרים מחומרים מזינים שהתהוו מגשמי השנה הקודמת, ועל כן הם שייכים לשנה הקודמת. אך בהגיע ט"ו בשבט, כבר עברו רוב ימות הגשמים של השנה, ופירות החונטים לאחריו כבר נוצרים מחומרים מזינים שהתהוו מגשמי השנה החדשה5.
ט"ו בשבט הוא גם ראש השנה לאילן לעניין איסור ערלה. איסור ערלה הוא האיסור לאכול את פירות העץ וליהנות מהם בשלוש השנים הראשונות לחיי העץ. פירוש המלה 'ערלה' הוא סגירה וכיסוי1, ואיסור זה נקרא כן, כיוון שהאיסור ליהנות מהפירות הוא ככיסוי שמונע מאכילתם ומן ההנאה מהם.
שנות העץ אינן נמנות לתאריך שבו העץ ניטע, אלא לראש השנה (א' תשרי). כלומר עץ שניטע באדמה כחודש וחצי לפני ראש השנה, נחשב בן שנה בראש השנה. בהגיע ראש השנה שנתיים לאחר מכן, נשלמו שנות הערלה שלו, והוא מתחיל את שנתו הרביעית. לדוגמה: עץ שניטע כחודש וחצי לפני סוף שנת תשפ"א, נחשב עץ בן שנה בסוף שנת תשפ"א. שנת תשפ"ב היא שנתו השנייה, שנת תשפ"ג היא שנתו השלישית ושנת תשפ"ד היא שנתו הרביעית. פירות השנה הרביעית נקראים נטע רבעי, והם מותרים באכילה לאחר שפודים את קדושתם על מטבע. אף ששנת תשפ"ד היא שנת נטע רבעי לעץ זה, הפירות שחנטו בעץ לפני ט"ו בשבט של שנת תשפ"ד נחשבים פירות של שנת תשפ"ג, והם אסורים מדין ערלה, כיוון שהם נוצרו מחומרים מזינים שהתהוו מגשמי השנה של שנת תשפ"ג. רק הפירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט של שנת תשפ"ד נחשבים פירות של השנה הרביעית, כיוון שהם נוצרו מחומרים מזינים שהתהוו מגשמי השנה החדשה, והם מותרים באכילה2.
ט"ו בשבט הוא אפוא ראש השנה לאילן, והוא אינו נקבע לפי הזמן שבו דרך הפירות להבשיל אלא לפי הזמן שבו גשמי השנה החדשה מצמיחים בעץ חומרים מזינים שעתידים להביא להבשלת הפירות. מכך ניתן ללמוד על דרכה של תורה להחשיב את שורשו הפנימי והנסתר של כל דבר. בעיצומו של החורף, בזמן שכלפי חוץ ניכרים מראות החורף, הגשם והקור במלוא עוזם, ועוד חודשי חורף ארוכי לילה לפנינו - מתמלא העץ בחומרים מזינים המביאים עמם את בשורת החיים המתחדשים בו, בשורת האביב. ואף האדם הוא כעץ השדה. אף אצלו - המחשבה והרגש הנסתרים והפנימיים הם אבות המעשה, עוד לפני שניכר המעשה עצמו. מבט אנושי טבעי משיג רק את הגלוי לעין - את המעשה שנעשה או את המילה שנאמרת. אך לא כן התורה, דרכה לעקוב אחרי שורש כל דבר ומעשה, להתחקות על מקור הטוב והרע הפנימיים, להחשיבם ולחולל בהם שינוי. בציון ראש השנה לאילן בזמן שהפירות עדיין לא הבשילו, מלמדת אותנו התורה להתבונן פנימה אל שורש כל צמיחה ושינוי, לשמור על טוהר מחשבותינו, לנצור את זוך החיים הפנימיים שלנו, לעבֵּד את אדמת שתיל נשמתנו ולהכשירה לאדמה המצמיחה ומשגשגת מעשים ודיבורים טובים בעיני ה'1.
טוב להרבות בט"ו בשבט בלימוד מצוות התלויות בארץ, ובלימוד שבחהּ של ארץ ישראל ומעלת ישיבתהּ1
נוהגים להרבות באכילת מיני פירות בט"ו בשבט2, כדי להראות שהוא ראש השנה לאילן3, ומודים לה' על כל פרי ופרי4. ועדיף לאכול פירות שגדלו בארץ ישראל, ופירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל5.
פירות שתולעים מצויות בהם, יש לבדוק אותם ולוודא שאין בהם תולעים6. פרטי חובת הבדיקה ודרך בדיקת הפירות יתבארו בעזרת ה' באהלי הלכה - הלכות תולעים.
ישנה מעלה באכילת פירות של ארץ ישראל, וניתן ללמוד זאת מנוסח ברכת מעין שלוש. בברכה זו אנו מבקשים שנזכה לאכול מפריהּ של ארץ ישראל ולשבוע מטובהּ - "ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריהּ ונשבע מטובהּ". היו שהתנגדו לנוסח זה בטענה "שאין לחמוד הארץ בשביל פריהּ וטובהּ, אלא בשביל לקיים את המצוות התלויות בה"1. הב"ח, שהיה אחד מגדולי הפוסקים, השיב על טענה זו שאכן ראוי לחמוד את אכילת פירות ארץ ישראל; וכך הוא כותב: "הקדושה הנשפעת בארץ נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ועל כן ניחא שאנו אומרים בברכה זו ונאכל מפריהּ ונשבע מטובהּ, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה"2. אם כן, פירותיה של ארץ ישראל הם פירות קדושים, והם מזינים את האוכל אותם לא רק באבות מזון, בוויטמינים ובמינרלים אלא גם בקדושת השכינה ובטהרתה, המצויות באדמת ארץ ישראל.
באכילת פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט, אנו גם שמחים ומודים לה' על גאולת ישראל, המתבטאת בפירותיה של הארץ. בכל שנות הגלות שמרה ארץ ישראל אמונים לעם ישראל, ולא נתנה את ברכתה לזרים. בדורות האחרונים התעוררה ארץ ישראל מתרדמתה, והיא שבה ונותנת פירותיה בעין יפה לבניה. שיממונה של ארץ ישראל בשנות הגלות היא קיומה של ההבטחה האמורה בתורה: "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ"1, כפי שכתב הרמב"ן: "כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר הייתה טובה, רחבה ומיושבת והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם"2. ואכן בדורות האחרונים, כאשר עם ישראל הולך ושב לארץ ישראל, ארץ ישראל חוזרת ופורחת, ונותנת פירותיה בעין יפה. התעוררות זו היא מסימני הגאולה, כמו שאמרו חכמים: "אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'"3, כלומר כאשר ארץ ישראל נותנת פריהּ בעין יפה, סימן הוא שגאולת ישראל קרובה4.
יש שנוהגים לאכול בט"ו בשבט פירות יבשים1 שהשתבחה בהם הארץ, כגון צימוקים ותאנים2. יש שכתבו שהטעם לכך הוא שבחוץ לארץ לא היו פירות טריים בתקופה זו של השנה, ולכן אכלו פירות יבשים. לכן בזמן הזה שברוך ה' מצויים פירות טריים, עדיף לאכול פירות טריים3. ויש שנתנו טעם פנימי לאכילת פירות יבשים בט"ו בשבט: בספר שבט מיהודה מובא כי טעם אכילת פירות יבשים דווקא, קשור בהתחדשותו המיוחדת של עץ השדה - ושל האדם הנמשל לעץ - ביום זה. חז"ל גילו ברוח קודשם כי בט"ו בשבט עולה השרף באילן, אף על פי שבעין רגילה אי אפשר לראות בו כל התחדשות. זמן זה הוא שיא החורף, והעץ נראה בו יבש וחרב לגמרי, ואף על פי כן כוח הלחלוחית שבו לא נפסק והוא מתחדש וצומח, וביום זה מתחילה התחדשותו. כך גם האדם הנמשל לעץ - לעתים חש האדם כי לא נותרה בו כל נקודת חיוּת והשגה בעבודת ד', והוא יבש ומנוגב מכל. אך אל לו להתייאש ואל לו לאבד תקוותו, כי בכל אדם מישראל נשארת תמיד נקודה של חיוּת, אף אם היא דקה מן הדקה, קלושה ביותר ואינה ניכרת כלל. נקודת חיוּת זו בכוחה לחדש כנשר נעוריו, להצמיחו ולהעלותו, ולהחיותו מחדש לפני ה'. על כן אוכלים דווקא פירות יבשים בט"ו בשבט, להורות על האמונה בכוח הצמיחה הטמון מתחת לפני השטח היבש והחרב4.
המנהג לטעת עצים בט"ו בשבט הוא מנהג חדש, שנוסד כפי הנראה בשנת תר"נ על ידי הרב זאב יעבץ, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב. אף שמנהג זה אינו מוזכר בספרי הלכה ומנהג, יש לו ערך חיובי, כיוון שבט"ו בשבט עוסקים במעלתה של ארץ ישראל, ובנטיעת עצים בארץ ישראל מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל1. אך אין הוא בא להחליף את המנהג הישן לאכול פירות ולהודות לה' עליהם2.
על ערך נטיעת עצים בארץ ישראל אפשר ללמוד מהמסופר על מרן הרב קוק זצ"ל, שכאשר נטע עץ בארץ ישראל "התרגש מאוד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש. כשהגישו לו את המעדר סירב לקחתו, והתכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה כשכולו נתון ברעדת קודש. אחד המקורבים הרשה לעצמו לשאול את הרב מדוע הוא מתרגש כל כך? והרב השיב ואמר: נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אין זו סתם פעולה חקלאית רגילה, זוהי התדבקות במידותיו של הקב"ה שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה"3.
ט"ו בשבט - יום שמחה
ט"ו בשבט - ראש השנה לאילן
