תקנת ימי החנוכה

בפתיחת הלכות חנוכה, מבאר הרמב"ם את עניינם של ימי החנוכה, את הצרה שהייתה לישראל בזמן מלכות יוון ואת הישועה שנושעו בימים ההם:

"בבית שני גזרו מלכי יוון גזרות על ישראל, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופגעו בבנותיהם ובממונם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, והצרו מאוד לישראל ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה עד החורבן. 

וכשגברו ישראל על אויביהם ואִבְּדוּם, בחמישה ועשרים בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו את נרות המנורה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. 

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים להראות ולגלות הנס, ואין מספידים בהם ואין מתענים בהם"¹.

כפי שמבואר ברמב"ם, שתי מצוות תיקנו חכמים בחנוכה: להדליק נרות ולומר הלל; ושני איסורים אסרו: להתענות (לצום) ולהספיד.