מבוא

חג החנוכה הוא החג של ניצחון האור על החושך - החג שבו אנו חוגגים את ניצחון החשמונאים על היוונים בימי בית המקדש השני. אמנם נשאלת השאלה מה המקום לחג זה, הרי הניצחון הצבאי על היוונים הועיל לנו רק בימים ההם, אך לאחר החורבן נקטפו מאיתנו פירות הניצחון. ואם כן, האם יש טעם לחוג היום, ניצחון שתוצאותיו כבר נעלמו לפני שנים רבות? ניצחונות רבים ניצח עם ישראל במלחמותיו במשך הדורות, אך אין אנו חוגגים לכבודם חגי ניצחון, כי אין להם משמעות אקטואלית. מדוע אפוא יש לחוג את ניצחון החשמונאים על היוונים? 

ניצחון החשמונאים על היוונים בימי החנוכה, שונה הוא מניצחונות צבאיים אחרים שאירעו במשך ההיסטוריה. ניצחון החשמונאים לא היה ניצחון צבאי או מדיני בלבד, אלא ניצחונה של תרבות ישראל על תרבות יוון. העילה להרמת נס המרד על ידי מתתיהו, לא הייתה בעיית ביטחון או שאיפה מדינית, אלא הסכנה לקיום התורה. השלטון היווני השתמש בכוחו המדיני כדי לקדם את מטרותיו התרבותיות; ולכן אף שהמאבק בין היהדות לבין ההלניזם היה בעיקרו מאבק תרבותי, היה צורך להילחם בשלטון היווני, כדי להבטיח את חירותה הרוחנית של תורת ישראל. ורק מתוך כך התעוררו החשמונאים לכינונה של מלכות יהודית. אם כן, ניצחון צבאי-מדיני זה הוא ניצחונה של תורת ישראל על תרבויות הניכר שניסו להטמיעה, ולכן הוא ניצחון עַל-זמני, האקטואלי עד היום.

כדי שתובן היטב מהותו של נס הניצחון במלחמה ולא תוחלף המטרה באמצעי, בא עמו יחד נס פך השמן במנורת המקדש. מבחינה הלכתית, נס פך השמן לא היה נחוץ, כיוון ש"טומאה הותרה בציבור"¹, כלומר כאשר אין שמן טהור, מותר להדליק את המנורה בשמן טמא. נס פך השמן היה נחוץ מבחינה רעיונית, להדגיש את עיקר מהותו של הניצחון, שלא יתפרש שלא כראוי. מתחילת ימי בית שני, הפכה המנורה לסמל לאומי המסמל את לימוד התורה. השמן והנר הם סמל ההתמדה והשקידה, סמל אור החכמה מעל חשכת הבערות והסכלות. ועל כן הנס שאירע בנרות המנורה בא להעיד על המהפך הרוחני הכללי שבא עם הניצחון הצבאי על היוונים, והוא ניצחונה של תורת ישראל על החכמה היוונית והתרבות ההלניסטית. בכך מתברר ערכו של הניצחון הצבאי, בהיותו אמצעי לניצחון הרוחני. 

אם כן, נס הניצחון במלחמה ונס פך השמן אינם שני נסים, אלא שני פנים של מאורע אחד. ניצחון ישראל על יוון בימי החשמונאים היה ניצחון כפול - בחומר וברוח; אלא שהתוכן הרוחני של הניצחון היה המטרה, והניצחון המדיני הצבאי היה אמצעי לו. לכן אף שנס פך השמן היה רק שבעה ימים, שכן ביום הראשון השמן דלק בדרך הטבע, חוגגים אנו שמונה ימים - יום אחד כנגד הניצחון, שהיה הכרחי כאמצעי, ושבעה ימים כנגד נס פך השמן - אך כל החג הוא יחידה אחת. אין כאן שני דברים נפרדים - ניצחון צבאי מדיני וניצחון רוחני, אלא שניהם קשורים זה בזה כשלהבת בנר. גבורת הגוף וגבורת הרוח התלכדו יחד לאבוקה אחת, כאשר הגוף הלאומי נושא על גביו את רוח ישראל, שהיא העיקר, והיא תכלית לו. 

לכן גם כשמלכות בית חשמונאי הפכה את האמצעי לתכלית, והחלה להתפורר, גם כשבא החורבן בעקבות התפוררות זו, ובטלו כל ההישגים הצבאיים והמדיניים - ערכו הרוחני של החג נשאר לדורי דורות. ניצחון הטהרה על הטומאה וניצחון האור על החושך, אינם בטלים, אף כאשר פסקה מלכות בית חשמונאי.

כוח העמידה המפעים של החשמונאים, שהתמודדו מול תרבות שכבשה את העולם כולו ואף חלק ניכר מעם ישראל, נחקק בנו לנצח. בימים ההם נתפסה תרבות יוון כתרבות הנאורה והמתקדמת ביותר, ונחשבה לאור גדול. היא כבשה את העולם כולו, בלעה ומחקה תרבויות עתיקות יומין, ורבים נהו אחריה. נגד כל העולם האנושי, ונגד הלחץ התרבותי, החברתי, התודעתי, ואף הצבאי והמדיני האדיר, שהפעילה מלכות יוון, נשארו החשמונאים דבקים בתורת ישראל. הם נשארו דבקים באמונתם ובידיעת האמת הברורה שתרבות ישראל היא האור, ואילו תרבות יוון היא חושך לישראל ואף לאנושות כולה: "'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם'... וחושך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'"². בני חשמונאי לא התבלבלו מן הרוחות הנושבות, לא זזו מעמדתם, ואף יצאו להילחם במעצמה האדירה שכבשה את העולם, ביודעם כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"³. מתוך גבורת החשמונאים, יכולים אף אנו לשאוב כוח ולעמוד איתן מול תרבויות הניכר המנסות לכבוש את העולם כולו ואותנו, וחותרות לשנות את ערכינו, את זהותנו ואת תודעתנו. יכולים אנו לעמוד באמונתנו ובנאמנותנו לתורה ולתרבות ישראל האמיתית, ולהילחם נגד הקמים עלינו, מתוך הכרה בהירה שיסודות רבים בתרבותם, בעיקר בתרבות הפנאי, הם חושך לעולם, ותרבות ישראל היא האור שיביא ברכה והצלחה לעולם כולו.

מכוח גבורת החשמונאים ומכוח נרות החנוכה המפרסמים את הנס לדורות, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא ישעיהו: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ"⁴.