פרק כג - סדרי התפילות בתשעה באב

בתשעה באב מתפללים בנחת ובדרך בכי, כאבלים¹. אין מדליקים את כל התאורה בבית הכנסת, אלא רק כפי הנצרך לאמירת הקינות ומגילת איכה. זאת כדי להראות שבלא בית המקדש, שהוא אורו של עולם, אנו שרויים בחושך, כמו שנאמר במגילת איכה: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם"².

לפני תפילת ערבית, מסירים את הפרוכת מארון הקודש, וזאת על פי הפסוק באיכה: "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" (קרע שפת בגדו)¹. על פסוק זה דרשו חכמים שהקב"ה אמר למלאכי השרת שהוא כביכול קורע את בגדיו לאות צער ואבל על החורבן, ומכאן שחורבן המקדש גרם צער לא רק לעם ישראל, אלא גם לקב"ה. הפרוכת מסמלת את בגדיו של הקב"ה, והסרתה מסמלת את קריעתם לאות אבל וצער.

בליל תשעה באב קוראים את מגילת איכה, שנכתבה על ידי ירמיהו הנביא סמוך לחורבן, ובה דברי צער וקינות על חורבן המקדש וירושלים¹. יש מיוצאי אשכנז הנוהגים לקרוא את מגילת איכה מתוך מגילה כשרה הכתובה על קלף, ולברך לפני קריאתה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה"². ומנהג יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז שלא לברך לפני קריאת מגילת איכה³, כיוון שלדידם, אין מצווה לקרוא את מגילת איכה, ואמירתה היא חלק מסדר הקינות⁴. וכל אחד יעשה כמנהגו⁵. 

מנהג יוצאי ספרד להכריז את מניין שנות החורבן לאחר קריאת מגילת איכה, כדי להרבות צער ועוגמת הנפש. וכך עושים: מכבים את האורות בבית הכנסת ומשאירים נר קטן על יד שליח הציבור, ושליח הציבור אומר: "אחינו בית ישראל, שִמעו כי בעוונותינו אנחנו מונים לחורבן בית מקדשנו, לשריפת היכלנו ולגלות שכינת עוזנו ולנפילת עטרת ראשנו, היום כך וכך לחורבן. אוי לנו על חורבן בית המקדש, אוי לנו על שריפת התורה, אוי לנו על הריגת הצדיקים, אוי לנו על צערו של המשיח"¹.

מנהג יוצאי אשכנז שלא להתעטף בטלית ושלא להניח תפילין בתפילת שחרית. אין מתעטפים בטלית, על פי הפסוק באיכה: "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" (קרע שפת בגדו)¹, שעליו דרשו חכמים שהקב"ה אמר למלאכי השרת שהוא כביכול קורע את בגדיו לאות צער ואבל על החורבן. הטלית מסמלת את בגדיו של הקב"ה, ואי ההתעטפות בה מסמלת את קריעת הבגדים לאות אבל וצער². ואין מניחים תפילין, כשם שאבל אינו מניח תפילין ביום הראשון לאבלותו. זאת כיוון שהתפילין הן פאר, ולא ראוי לאבל להתפאר בלבישתן, וקל וחומר שלא ראוי להתפאר בלבישת התפילין בתשעה באב, שהוא יום אבל לכל ישראל³. בתפילת מנחה, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין⁴, כיוון שבשעת המנחה בית המקדש נשרף, וחובם של ישראל נפרע בכך שהקב"ה שפך חמתו על העצים והאבנים, ולא שפך חמתו על עם ישראל. וטעם נוסף הוא שלאחר חצות היום תוקף האבלות נחלש מעט, ומשעה זו נותנים ביטוי מועט לנחמה, להראות שאנו בטוחים בגאולה⁵. 

בקרב יוצאי ספרד, נחלקו המנהגים. יש הנוהגים כמנהג יוצאי אשכנז, שלא להתעטף בטלית ושלא להניח תפילין בתפילת שחרית, אך לפני התפילה הם מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בבית בצנעה, קוראים קריאת שמע, ולאחר מכן חולצים את התפילין ופושטים את הטלית, והולכים להתפלל בבית הכנסת⁶. ויש הנוהגים על פי האר"י ז"ל, להתפלל בטלית ותפילין כבכל יום⁷, ולפני הקינות חולצים את התפילין ופושטים את הטלית⁸.

אדם הנוהג להניח תפילין בתפילת שחרית, והוא מתפלל בבית כנסת שנוהגים בו שלא להניח תפילין, לא ישנה ממנהג מתפללי בית הכנסת, ולא יניח תפילין. וכן אדם הנוהג שלא להניח תפילין, והוא מתפלל בבית כנסת שנוהגים בו להניח תפילין, לא ישנה ממנהג מתפללי בית הכנסת, ויניח תפילין כמותם⁹.

ברכת "שעשה לי כל צרכי" תוקנה להודאה על נעילת הנעליים, שכן בעזרת הנעליים אדם יכול להסתובב בחוץ ולדאוג לכל צרכיו¹. כיוון שבתשעה באב אסור לנעול נעלי עור, יש סוברים שאין לברך את ברכת "שעשה לי כל צרכי" בתשעה באב². ויש סוברים שיש לברך ברכה זו בתשעה באב, כיוון שאדם יכול לנעול נעליים שאין בהם עור³, וכן דעת המשנה ברורה⁴.

כבכל תענית, גם בתשעה באב מוסיפים בתפילת עמידה בקשה מעניין היום, ואומרים "עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו וכו'", בברכת "שומע תפילה"¹. זאת משום שברכת "שומע תפילה" היא ברכה כללית, שאפשר להוסיף בה תפילות שונות, וכן סיומה של ברכה זו - "ברוך את ה' שומע תפילה", מתאים לתפילת "עננו", שמבקשים בה שתפילותינו תתקבלנה².

יוצאי ספרד אומרים "עננו" בכל תפילות היום, בערבית, בשחרית ובמנחה; ויוצאי אשכנז אומרים "עננו" רק בתפילת מנחה, מחשש שבמשך היום יצטרך האדם לאכול, ויתברר למפרע שמה שאמר בתפילת ערבית ובתפילת שחרית "ביום צום תעניתנו", לא היה נכון. בתפילת מנחה אין חוששים לזה, כיוון שאפילו אם יזדקק לאכול אחרי תפילת מנחה, הרי התענה עד חצות, ותענית עד חצות יכולה להיקרא צום³.

אמנם גם למנהג יוצאי אשכנז, שליח הציבור אומר "עננו" בחזרת הש"ץ כבר בתפילת שחרית. זאת כיוון שאף אם הוא יזדקק לאכול, תפילתו היא תפילת הציבור, ואין חוששים שכל הציבור יזדקק לאכול במשך התענית⁴. בדבר נוסף דינו של שליח הציבור שונה מדין היחיד: בכך שהוא אומר את תפילת "עננו" בחזרת הש"ץ כברכה בפני עצמה, אחרי ברכת "גואל ישראל", שלא כמו יחיד, שאומר "עננו" בברכת "שומע תפילה"⁵. הטעם לכך הוא שחכמים לא רצו להוסיף ברכה בתפילת היחיד, ולשנות את מספר הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שכן היו לאנשי כנסת הגדולה בזה כוונות עליונות. רק בתפילת הציבור, שאיננה התפילה הבסיסית, הוסיפו חכמים עוד ברכה וחרגו ממספר הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. תפילת הציבור היא גם תפילה חשובה יותר, ולכן ראוי להוסיף בה ברכה⁶. הטעם לכך שהסמיכו את תפילת "עננו" לברכת "גואל ישראל" בתפילת הציבור הוא שבספר תהלים, הפסוק "ה' צורי וגואלי" סמוך לפסוק "יענך ה' ביום צרה", ובתפילת "עננו" אנו מתפללים להיוושע מהצרות שאנו מצויים בהן⁷.

מנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד שלא לומר ברכת כהנים בתפילת שחרית¹, כיוון שאסור לשאול לשלום בתשעה באב, ולמנהגם, ברכת "וישם לך שלום" הנאמרת בברכת כהנים נחשבת כשאלת שלום². ורבים מיוצאי ספרד נוהגים לומר ברכת כהנים בתפילת שחרית, כיוון שברכת "וישם לך שלום" היא תפילה, ולמנהגם, תפילה אינה נחשבת כשאלת שלום. ראיה לדבר היא שאין נמנעים בתשעה באב מאמירת ברכת "שים שלום" בתפילת עמידה³.

גם הנמנעים מאמירת ברכת כהנים בתפילת שחרית, אומרים ברכת כהנים בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה, כפי שנוהגים בכל תענית ציבור⁴, כדי שלא לבטל לגמרי את מצוות ברכת כהנים ביום זה.

אין אומרים וידוי ותחנון בתשעה באב, לא בתפילת שחרית ולא בתפילת מנחה, וכן אין אומרים את הפרק "למנצח וכו' יענך ה' ביום צרה", שקודם "ובא לציון". זאת כיוון שתשעה באב נקרא 'מועד', כפי שנאמר במגילת איכה: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי"¹, ואין אומרים תחנון ו"למנצח" במועדים².

הלכה זו מפליאה. תשעה באב הוא היום שמצטערים בו יותר מכל יום אחר בשנה, ולכאורה אין יום מתאים ממנו לומר בו תחנון. אמנם תשעה באב נקרא 'מועד', אך אין הוא מועד של שמחה אלא מועד של פורענות, כפי שנאמר בפסוק: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", ומדוע אין אומרים בו תחנון?

התשובה לשאלה זו היא שאכן, תשעה באב הוא זמן של פורענות, אך ירמיהו הנביא קרא לו 'מועד', כדי לרמז על הישועה הטמונה בעומקה של פורענות זו. כיצד? זאת נוכל ללמוד על פי הנאמר בגמרא, שבזמן החורבן כאשר הגויים נכנסו להיכל, הם ראו את הכרובים שבקודש הקודשים חבוקים זה בזה³. ונשאלת השאלה: הרי מסופר בגמרא שכאשר עם ישראל לא עשה את רצון ה', היו הכרובים נפרדים זה מזה⁴, ואין לך זמן שעם ישראל לא עשה בו את רצון ה', כמו הזמן שבו נחרב המקדש מחמת עוונותיהם; ואם כן מדוע היו הכרובים חבוקים זה בזה בזמן החורבן?

התשובה לכך היא שגם בשעה הקשה שבה עם ישראל התדרדר וחטא בחטאים גדולים וחמורים, עד שהיה ראוי לעונש כה חמור, לא הסיר הקב"ה את אהבתו מעם ישראל. אדרבה, החורבן התרחש דווקא מתוך האהבה העזה של ה' לעם ישראל, ואמון במעלתו וביכולתו להתגבר על כל הנפילות והמשברים; ולא חלילה מתוך שנאה וייאוש ממעלתו. תכלית החורבן והגלות הייתה להוביל את עם ישראל לתהליך של תיקון, שבסופו הם יהיו ראויים לבניין בית המקדש השלישי. הדבר דומה לתרופה המחלישה מאוד את הגוף, אך מסייעת לו להתגבר על מחלה מסוכנת. לכן בזמן החורבן, היו הכרובים חבוקים זה בזה, כי בשעה זו התעוררה האהבה הגדולה של ה' לעם ישראל, והוא החל לתקנם מעוונותיהם⁵. זו גם כוונת מאמר חז"ל שבתשעה באב נולד המשיח - בתשעה באב נפתח תהליך התיקון, שעל ידו עם ישראל יטוהר ויתעלה לגלות את מעלתו הפנימית בשלמות. אם כן, נמצא שבעומק הפורענות טמונה ישועה, וחורבן בית המקדש השני הוא הצעד הראשון לקראת בנייתו של בית המקדש השלישי. לכן כאשר ירמיהו תיאר את החורבן, הוא השתמש במילה "מועד", כדי לרמוז שאמנם בצד החיצוני, החורבן הוא פורענות, אך בעומקו הוא התחלת התיקון השלם. לכן תשעה באב הוא יום מועד, ובשל כך הוא גם ייהפך לששון ולשמחה⁶, וכדי לבטא זאת, אין אומרים בתשעה באב תחנון.

לאחר קריאת התורה, קוראים במנגינת איכה את הפטרת "אָסֹף אֲסִיפֵם"¹ שיש בה דברי תוכחה ופורענות². קריאת ההפטרה בתפילת שחרית בתשעה באב היא בשונה מכל תעניות הציבור, שבהן אין קוראים הפטרה בשחרית. הטעם לכך הוא שבתשעה באב נהגו שלא לעשות מלאכה, לכן אין בקריאת ההפטרה טרחה, אך בשאר התעניות עושים מלאכה, ולכן חכמים לא רצו להאריך את התפילה ולעכב את המתפללים בקריאת הפטרה³. 

נכון להאריך באמירת הקינות עד סמוך לחצות, כדי שלא יבואו לעשות מלאכה לפני חצות¹. בזמן אמירת הקינות, אין לדבר דברים שלא מעניין הקינות, ואין לצאת מבית הכנסת שלא לצורך, כדי שלא להסיח את הדעת בשעה שהציבור עוסק באבלות בית מקדשנו².

יש הנוהגים שלא לומר בסוף תפילת שחרית 'שיר של יום'¹, כיוון שמזמור זה היה נאמר על ידי הלויים בבית המקדש בשיר ובזמר, ואחת המטרות שלשמה אומרים אותו היא כדי לעורר את האדם לעבוד את ה' בשמחה, ואין לעורר את הלב לשמחה בתשעה באב². וכן יש הנוהגים שלא לומר 'פיטום הקטורת'³, כיוון שבתשעה באב פסקה עבודת הקטורת⁴. בתפילת מנחה משלימים את אמירת חלקים אלו של התפילה⁵, כיוון שתוקף האבלות נחלש מעט לאחר חצות היום. ויש הנוהגים לומר 'שיר של יום' ו'פיטום הקטורת' בתפילת שחרית כבכל יום⁶, וכל אחד יעשה כמנהגו.

טוב לקרוא את מגילת איכה שוב ביום, כיוון שיש סוברים שזמן קריאת מגילת איכה הוא ביום. ואף שאנו פוסקים כדעת הסוברים שזמן קריאתה מגילת איכה הוא בלילה, ראוי להחמיר ולקוראהּ שוב ביום, כדי לצאת ידי כולם¹. ויש הנוהגים לקוראהּ בציבור לאחר התפילה².

מחזירים את הפרוכת למקומה לקראת תפילת מנחה. הטעם לכך הוא שדווקא האבלות על החורבן מבטיחה את הופעת הגאולה, ולכן עושים מעשה המבטא ביטחון זה. אבלות על אובדן שאינו עתיד לחזור, הולכת ודועכת עם הזמן, כמו שאמרו חכמים: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". אבל אבלות על אובדן שעתיד לחזור, אינה דועכת, כמו שהורים המצפים שבנם הנעדר ישוב הביתה, אינם מתנחמים לעולם. נמצא שהאבלות ארוכת השנים של עם ישראל על החורבן מוכיחה שאובדן המקדש הוא אובדן שעתיד לחזור. לכן, לאחר שרוב היום עבר באבל, מבטאים את הביטחון בגאולה בהחזרת הפרוכת למקומה¹. 

הנוהגים שלא להתעטף בטלית ושלא להניח תפילין בתפילת שחרית, מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בתפילת מנחה, כמבואר לעיל¹. והנוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בתפילת שחרית, אינם מתעטפים בטלית ואינם מניחים תפילין במנחה².

בתפילת מנחה קוראים בתורה, כבכל תענית ציבור¹, ולאחר מכן קוראים הפטרה. יוצאי אשכנז קוראים את הפטרת "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב"², שאותה הם רגילים לקרוא בתעניות³, ויוצאי ספרד קוראים את הפטרת "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"⁴. בשתי ההפטרות יש פנייה לעם ישראל לשוב בתשובה, וקוראים אותן בתשעה באב, כיוון שחורבן המקדש נגרם בעקבות חטאינו, וחזרתנוּ בתשובה תביא לבניינוֹ במהרה⁵.

בתפילת עמידה מוסיפים את תפילת "נַחֵם ה' אלוקינו", בברכת "בונה ירושלים", כדי להזכיר בתפילה את עניין היום. אומרים את תפילת "נחם" בברכת "בונה ירושלים", כיוון שבתפילה זו מתפללים על בניין ירושלים, ותוכן זה מתאים לברכת "בונה ירושלים"¹.

יוצאי אשכנז אינם אומרים "נחם" בתפילת ערבית ובתפילת שחרית, אלא בתפילת מנחה בלבד¹. הטעם לכך הוא שעד חצות היום אבלות החורבן היא בכל תוקפהּ, ואנו נדמים לאבל שמתו מוטל לפניו, שאין מנחמים אותו בשעה זו².

בקרב יוצאי ספרד נחלקו המנהגים. יש הנוהגים לומר "נחם" בתפילת ערבית, בתפילת שחרית ובתפילת מנחה³, כפי שבשאר ימים שמזכירים בהם את עניין המאורע, נוהגים להזכיר את המאורע בכל תפילות היום⁴. ויש הנוהגים לומר "נחם" רק בתפילת מנחה, כמנהג יוצאי אשכנז⁵. וכל אחד יעשה כמנהגו⁶. 

אדם ששכח לומר "נחם" בתפילת עמידה, אינו צריך לחזור ולהתפלל¹. אמנם אם הוא שם לב לכך לפני ברכת "רצה", יאמר "נחם" (ללא חתימת הברכה) בברכת "רצה", בָּמָקום שאומרים בו "יעלה ויבוא" בימים טובים. זאת כיוון שתוכן ברכת "נחם", שייך גם לברכת "רצה", שמתפללים בה על חידוש עבודת המקדש². אם אדם שם לב שלא אמר "נחם" לאחר ברכת "רצה", יאמר "נחם" (ללא חתימה הברכה) אחרי תפילת "אלוקי נצור", לפני "יהיו לרצון"³.

למנהג יוצאי אשכנז, אנשים הפטורים מהתענית, חולים או ילדים קטנים, שאכלו לחם, צריכים להזכיר בברכת המזון את עניין היום. זאת כשם שבאירועים מיוחדים אחרים כשבתות, מועדים וראשי חודשים, מזכירים את עניין היום הן בתפילה והן בברכת המזון. לכן אדם שאכל לחם בתשעה באב, יאמר "נחם" בברכת המזון, במקום שאומרים בו "רצה והחליצנו" בשבת, ויחתום "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים". זוהי דעת הרמ"א¹, וכאמור כך נוהגים יוצאי אשכנז². בין יוצאי ספרד נחלקו הדעות: יש סוברים שיש לומר "נחם" רק בברכת המזון הנאמרת מזמן מנחה גדולה ואילך (כלומר לאחר שעה שישית ומחצה זמניות), אך אין לומר "נחם" קודם זמן זה, כשם שאין אומרים "נחם" בתפילת שחרית, כיוון שהאבלות אז בכל תוקפה, ואנו נדמים לאבל שמתו מוטל לפניו, שאין מנחמים אותו בשעה זו³. אך הדעה הרווחת בין חכמי ספרד היא שאין לומר כלל "נחם" בברכת המזון, כיוון שלא תיקנו חכמים לומר מעין המאורע בברכת המזון בתשעה באב, שכן יום זה אסור באכילה⁴.