המנהג לאכול שתי סעודות אחר חצות

על סמך זה, נהגו בארצות אשכנז לאכול בערב תשעה באב אחר חצות שתי סעודות. סעודה ראשונה אכלו לפני תפילת מנחה, ובסעודה זו הרבו באכילה ולא הקפידו על כל הדינים המיוחדים של סעודה מפסקת. ולאחר סיום הסעודה וברכת המזון, נהגו ללכת לבית הכנסת, להתפלל תפילת מנחה, ולאחר מכן לאכול סעודה נוספת עם פת וביצה, ובה הקפידו על כל דיני הסעודה המפסקת¹. שני טעמים למנהג זה. טעם ראשון הוא שבדרך זו ניתן לאכול בסעודה הראשונה ללא הגבלה, ולהתכונן כראוי לקראת התענית². וטעם שני שנהגו להרבות קצת בסעודה הראשונה, הוא כדי להגביר את האמונה בבניין המקדש ולחזק את הציפייה לגאולה, ולעשות זכר לששון ולשמחה שיהיו כאשר ייבנה המקדש, ותשעה באב ייהפך לששון ושמחה³.

אף שמנהג זה הובא ברמ"א⁴, דעתם של רבים מהאחרונים לא הייתה נוחה ממנו, והם ראו בו הַעֲרָמָה. זאת מכיוון שהסעודה השנייה נעשית כאשר הסועדים כבר שבעים מהסעודה הראשונה, ונמצא שהסעודה השנייה היא סעודת עראי; וממילא הסעודה הראשונה נחשבת סעודה מפסקת, ויש לנהוג בה לפי דיני סעודה מפסקת⁵. אחד האחרונים הסביר את העובדה שמנהג זה הובא על ידי הרמ"א, בכך ש"רבינו הרמ"א אוהב ישראל היה וטרח ליישב המנהג, אבל מנהג זה אינו נכון"⁶.

המשנה ברורה הביא את דברי ההסתייגות של האחרונים ממנהג זה, אך לאחר מכן הביא את דברי אחד מגדולי האחרונים, בעל האליה רבה, שקיבל מנהג זה, וכתב: "אומר אני, שכל זמן שאדם עושה כן ומכוון לשם שמים, שהתענית לא תזיק לו, הרשות בידו לנהוג כן, אך יקפיד שלא לשֹֹבוע יותר מדי בסעודה הראשונה, כדי שיוכל לאכול אחר תפילת מנחה סעודת קבע, ואכילתו לא תהיה אכילה גסה (אכילה שאדם מואס בה, שאינה נחשבת כאכילה)"⁷.

למעשה, רצוי לאכול סעודה אחת ולהקפיד בה על כל ההלכות הנוגעות לסעודה מפסקת, כפי דעת רוב האחרונים. עם זאת, מי שאוכל שתי סעודות כדי שהתענית לא תזיק לו, כפי שנהגו בארצות אשכנז, יש לו על מי לסמוך, אך עליו להקפיד שלא לשבוע יותר מדי בסעודה הראשונה⁸, וכן לאכול לחם בסעודה השנייה, כדי שהיא תחשב סעודת קבע⁹.