בשונה מאיסור אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים, שיסודו במנהג, האיסור לאכול בשר ולשתות יין בסעודה מפסקת הוא מן הדין1. לכן גם אנשים הרשאים לאכול בשר בתשעת הימים, כגון חולים, מעוברות ומניקות, אינם רשאים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה מפסקת2. הטעם באיסור אכילת בשר ושתיית יין בסעודה מפסקת הוא שעקב סמיכותה של הסעודה לתשעה באב, אבלות החורבן שורה בה, וכל אדם מישראל נחשב בה כאונן, שמתו מוטל לפניו, ואונן אסור באכילת בשר ובשתיית יין3. ועוד, שבשר ויין מעוררים את שמחת הלב, כמו שאמרו "אין שמחה אלא בבשר ויין"4, ובסעודה מפסקת אין לעורר לשמחה5.
כל סוגי הבשר אסורים באכילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף, ואפילו בשר דגים. ואף שבדרך כלל, בשר דגים אינו נחשב בשר, בסעודה מפסקת הוא נחשב בשר, כיוון שיש שמחה באכילתו6.
הסעודה הנאכלת לקראת תשעה באב נקראת סעודה מפסקת. סעודה זו נאכלת בסמיכות לתשעה באב, בתור הכנה לקראת הצום, ויש לעשותה בדרך עניוּת ושפלוּת, כסעודת אבֵלים השקועים באבלם ועטופים צער ויגון. אין אוכלים בה בשר ויין (מעיקר הדין, ולא רק מחמת מנהג), אין אוכלים בה יותר מתבשיל אחד, אין אוכלים אותה בחבורה, ויושבים בה על הרצפה.
סעודה מפסקת אינה רק אמצעי לכך שניתן יהיה להתענות בתשעה באב, אלא יש בה תכלית עצמית, לנהוג כאבלים, ולכן יש קצת מצווה באכילתה. כשם שבמועדים, אוכלים סעודה חגיגית לבטא את מעלת היום, כך בתשעה באב, ראוי היה לאכול סעודת אבלים, לבטא את צער החורבן והגלות. וכיוון שבתשעה באב אסור לאכול, הקדימו סעודה זו לערב תשעה באב1.
לא רק טיב המאכלים קובע את אופי הסעודה, אלא גם ריבויים וגיוונם. לכן מלבד האיסור על אכילת בשר ושתיית יין, אסרו חכמים לאכול בסעודה מפסקת יותר מתבשיל אחד1, כדי שסעודה מפסקת לא תהיה סעודה מכובדת ומענגת2. לדוגמה: אם אוכלים בסעודה מפסקת אורז, אסור לאכול בה גם אטריות או קוסקוס, וכן אסור לאכול בה נוסף לאורז סלטים מבושלים, כסלט חומוס או סלט ביצים.
צלי נחשב כתבשיל1, כיוון שגם צלי הוא מאכל חשוב, וכשהוא מתווסף למאכל מבושל, הוא הופך את הסעודה לסעודה מכובדת ומענגת2. משקה מבושל אינו נחשב תבשיל, ולכן מותר לשתות קפה או תה, נוסף לתבשיל שנאכל בסעודה3.
תבשיל העשוי מכמה מינים שדרך לבשלם יחד, נחשב תבשיל אחד1. לדוגמה, מרק ירקות שיש בו תפוחי אדמה, גזר, קישואים ובצלים, נחשב תבשיל אחד, כיוון שההרגל הוא לתת במרק כמה מיני ירקות. וכן תבשיל עגבניות וביצים ('שקשוקה') נחשב תבשיל אחד, משום שדרך הבישול של תבשיל זה היא בעירוב של עגבניות וביצים2.
האיסור להרבות במיני מאכל נאמר רק בנוגע למאכלים מבושלים, אבל מותר לאכול כמה סוגים של מאפים1, כל עוד ריבוי המאפים לא מרבה בכבוד הסעודה2, וכל שכן שמותר לאכול כמה מיני פירות חיים וכמה מיני ירקות חיים3. אך נכון שלא להרבות בסעודה מפסקת במיני מאפה, בפירות ובירקות, כיוון שראוי לאדם למעט הנאתו בסעודה זו3.
כדי לשמור על אופי הסעודה כסעודת אבלות, אין לשתות בסעודה מפסקת משקאות מענגים, כגון בירה, ליקר, משקאות חריפים1 ומשקאות תוססים2, וכן אין להגיש מנה אחרונה3, או לאכול מעדנים לשם תענוג4. אך מותר לשתות קפה או תה, שכן הכול רגילים לשתותם, ואין בשתייתם עונג מיוחד5.
יש הנוהגים לאכול בסעודה מפסקת עדשים או ביצים קשות1, שהן מאכל אבלים כיוון שצורתן עגולה ושלמה. צורתן העגולה מרמזת לכך שאבלות היא כגלגל החוזר בעולם, דור הולך ודור בא. וצורתם השלמה, ללא חריץ המסמל את הפה, מרמזת לכך שאסור לאבל להרבות בדיבור2.
הנוהגים לאכול עדשים או ביצים צריכים לשים לב שלא לאכול שום תבשיל נוסף, כדי שלא לאכול שני תבשילים בסעודה מפסקת3.
מטרת כל ההלכות הנוגעות לסעודה מפסקת היא לשוות לסעודה זו אופי של סעודה ענייה ושפלה, כפי הראוי לסעודה הסמוכה לתשעה באב. לגודל הצער על חורבן המקדש, ראוי היה להחמיר יותר בדיני סעודה זו, ולהגביל את סוגי המאכלים שאפשר לאכול בה עוד יותר, אך חכמים נמנעו מלעשות זאת, כדי שלא להכביד על הציבור יותר מדי. עם זאת, אדם שיש בכוחו, ראוי שימעט עד כמה שניתן בכבוד סעודה זו, ומי שאפשר לו, יאכל בסעודה זו רק פת יבשה ומים4. כך כותב הרמב"ם בסוף ההלכות הנוגעות לסעודה מפסקת: "זו היא מדת כל העם, שאינם יכולים לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היה מנהגם, ערב תשעה באב היה נוטל כל אחד מהם פת יבשה במלח, ושורה במים, ויושב לבדו בין תנור וכירים (מקום שפל ובזוי) ואוכל, ושותה קיתון (כד) של מים בדאגה ובשיממון ובבכייה כמי שמתו מוטל לפניו. וכך ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. ומימי לא אכלתי בסעודה מפסקת תבשיל, אפילו תבשיל של עדשים"5.
גם מי שמחמיר על עצמו ואוכל רק לחם ומים, לא ימעט בכמות האכילה והשתייה אלא יאכל וישתה כפי הצורך, כדי שיוכל להתענות כראוי6.
מסופר בתלמוד הירושלמי שלקראת סיום סעודה מפסקת, היה האמורא רב טובל פרוסת לחם באֵפֶר, ואומר 'זוהי סעודת תשעה באב', לקיים מה שנאמר: "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי (שבר את שיני בחצץ) הִכְפִּישַׁנִי (הכניע אותי) בָּאֵפֶר1". ויש הנוהגים לעשות כמנהג רב, ובסוף הסעודה מטבילים פת באפר ואומרים: 'זוהי סעודת תשעה באב'2.
נוהגים לשבת על הרצפה כאבלים בסעודה מפסקת1, כדי שהסעודה תהיה סעודה שפלה2. ויש הנזהרים שלא לשבת ישירות על הרצפה, אלא להניח איזה דבר בין הגוף לרצפה, וזאת על פי הקבלה3. אדם שהישיבה על הרצפה קשה לו, יכול לשבת על כיסא נמוך או להניח תחתיו כרית, כדי שהישיבה תהיה לו נוחה יותר4.
נשים, יש מהן שנוהגות לשבת על הקרקע בסעודה מפסקת5, ויש מהן שאינן נוהגות לשבת על הקרקע6.
אין אוכלים סעודה מפסקת בחבורה, אלא כל אחד יושב לבדו ואוכל, לקיים מה שנאמר במגילת איכה: "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו" (קיבל עליו את עול הייסורים)1. במיוחד יש להיזהר ששלושה גברים לא יאכלו יחד, כדי שלא יתחייבו בזימון2. זאת כיוון שהזימון מורה על קביעות, ואיננו רוצים לתת אופי קבוע לסעודה זו, שכן אנו מייחלים שתתבטל במהרה ותיהפך לששון ולשמחה3.
סעודה מפסקת היא סעודה שמתקיימת בערב תשעה באב אחר חצות היום, ואין אוכלים אחריה סעודת קבע נוספת. אך סעודה שמתקיימת אחר חצות ועתידים לאכול אחריה סעודת קבע נוספת, אינה נחשבת סעודה מפסקת, ודינה ככל הסעודות בתשעת הימים, שמותר לאכול בהן כמה מיני תבשילים, ובחבורה וכיוצא בזה1.
על סמך זה, נהגו בארצות אשכנז לאכול בערב תשעה באב אחר חצות שתי סעודות. סעודה ראשונה אכלו לפני תפילת מנחה, ובסעודה זו הרבו באכילה ולא הקפידו על כל הדינים המיוחדים של סעודה מפסקת. ולאחר סיום הסעודה וברכת המזון, נהגו ללכת לבית הכנסת, להתפלל תפילת מנחה, ולאחר מכן לאכול סעודה נוספת עם פת וביצה, ובה הקפידו על כל דיני הסעודה המפסקת1. שני טעמים למנהג זה. טעם ראשון הוא שבדרך זו ניתן לאכול בסעודה הראשונה ללא הגבלה, ולהתכונן כראוי לקראת התענית2. וטעם שני שנהגו להרבות קצת בסעודה הראשונה, הוא כדי להגביר את האמונה בבניין המקדש ולחזק את הציפייה לגאולה, ולעשות זכר לששון ולשמחה שיהיו כאשר ייבנה המקדש, ותשעה באב ייהפך לששון ושמחה3.
אף שמנהג זה הובא ברמ"א4, דעתם של רבים מהאחרונים לא הייתה נוחה ממנו, והם ראו בו הַעֲרָמָה. זאת מכיוון שהסעודה השנייה נעשית כאשר הסועדים כבר שבעים מהסעודה הראשונה, ונמצא שהסעודה השנייה היא סעודת עראי; וממילא הסעודה הראשונה נחשבת סעודה מפסקת, ויש לנהוג בה לפי דיני סעודה מפסקת5. אחד האחרונים הסביר את העובדה שמנהג זה הובא על ידי הרמ"א, בכך ש"רבינו הרמ"א אוהב ישראל היה וטרח ליישב המנהג, אבל מנהג זה אינו נכון"6.
המשנה ברורה הביא את דברי ההסתייגות של האחרונים ממנהג זה, אך לאחר מכן הביא את דברי אחד מגדולי האחרונים, בעל האליה רבה, שקיבל מנהג זה, וכתב: "אומר אני, שכל זמן שאדם עושה כן ומכוון לשם שמים, שהתענית לא תזיק לו, הרשות בידו לנהוג כן, אך יקפיד שלא לשֹֹבוע יותר מדי בסעודה הראשונה, כדי שיוכל לאכול אחר תפילת מנחה סעודת קבע, ואכילתו לא תהיה אכילה גסה (אכילה שאדם מואס בה, שאינה נחשבת כאכילה)"7.
למעשה, רצוי לאכול סעודה אחת ולהקפיד בה על כל ההלכות הנוגעות לסעודה מפסקת, כפי דעת רוב האחרונים. עם זאת, מי שאוכל שתי סעודות כדי שהתענית לא תזיק לו, כפי שנהגו בארצות אשכנז, יש לו על מי לסמוך, אך עליו להקפיד שלא לשבוע יותר מדי בסעודה הראשונה8, וכן לאכול לחם בסעודה השנייה, כדי שהיא תחשב סעודת קבע9.
דיני התענית חלים בשקיעת החמה, לכן יש לסיים את הסעודה המפסקת עד שקיעת החמה1. ואף שישנו ספק אם הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שייך ליום הקודם או ליום הבא, מחמירים בתשעה באב, שחיובו מדברי נביאים ('דברי קבלה'), כפי שמחמירים בדברים שחיובם מהתורה2. ויש לשים לב גם לחליצת הנעליים בזמן, שכן פעמים שאוכלים סעודה מפסקת עד קרוב לשקיעת החמה, ונותנים את הדעת לסיים את האכילה לפני השקיעה, אך לא שמים לב שגם את נעלי העור יש לחלוץ לפני שקיעת החמה3.
חסרון המקדש
פרק יד - סעודה מפסקת
