יולדת

עיין שו"ע תקנד ו, ומשנ"ב שם. ועיין ביאור הלכה תריז ד, וחזון עובדיה עמ' רפח, שאישה שהפילה, דינה כיולדת.

עיין רמ"א תקנד ו, ומשנ"ב שם ס"ק יג, שאף שיולדת פטורה מתענית בשלושים הימים שלאחר הלידה, יולדות שהתענית לא תגרום להן צער גדול, נוהגות להתענות כבר שבעה ימים אחר הלידה, ומסיים שם, שיולדת המקלה שלא להתענות בשלושים הימים שלאחר הלידה "לא הפסידה". על סמך זה כתב המשנ"ב (תקנד ט): "כבר נהגו היולדות להתענות כל זמן שאין להן חולשה ונתרפאו מלידתן, כמו שכתב הרמ"א. אבל אם עדיין לא נתרפאו לגמרי או שהן קצת חולות או חלושות בטבען, לא תתעננה בתוך שלושים יום". ועיין שו"ת דברי יציב חלק ב סימן רלג, שפסק כמשנ"ב, וכן דעת הגר"י אריאל שליט"א. ועיין ערוך השלחן תקנד ח, שדברי הרמ"א נאמרו בימיו, שאנשים היו בריאים וחזקים, אבל עכשיו "חלילה ליולדת להתענות תוך שלושים יום ללידתה, כי עדיין חלושה היא והיא ממש כחולה". ועיין חזון עובדיה עמ' רפז, והלכות חגים לגר"מ אליהו עמ' 210, וחוט שני שבת חלק ד עמ' רס, וירושלים במועדיה עמ' רכ, שפסקו שיולדת תוך שלושים יום ללידתה לא תתענה. ועיין משנ"ב תקנד יד, שבתשעה באב נדחה, יש להקל ליולדת בתוך שלושים יום ללידתה שלא תתענה, אף שאין לה חולשה.