דיני התענית

חמש פורענויות אירעו לעם ישראל בתשעה באב:

א. נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, עונש על חטא המרגלים.

ב. נחרב בית המקדש הראשון.

ג. נחרב בית המקדש השני.

ד. נלכדה העיר ביתר על ידי הרומאים אחר החורבן השני, ונהרגו בה עם רב מישראל.

ה. ירושלים נחרשה על ידי הרומאים אחר חורבנה, ודבר זה ביטא את חורבנה הגמור¹.

חורבן המקדש הוא הפורענות הקשה מכל הפורענויות שעם ישראל עבר, ופורענות זו היא השורש לכל הצרות והייסורים הכלליים והפרטיים בעם ישראל².

מכיוון שתשעה באב הוא יום שאירעו בו פורענויות גדולות כל כך, נוהגים בו מנהגי אבלות חמורים, כפי שנוהג אדם היושב שבעה על אחד מקרוביו. כך אמרו חכמים: "כל איסורים הנוהגים באָבֵל, נוהגים בתשעה באב. אסור ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, בתשמיש המִטה (יחסי אישוּת) ובלימוד תורה"³.

תשעה באב, מלבד היותו יום אֵבֶל, הוא גם יום תענית, ולכן הוא אסור גם באכילה ובשתייה⁴. תכלית התענית היא לעורר את הלבבות לכך שמעשינו הרעים ומעשי אבותינו הם אלו שגרמו את חורבן המקדש, כדי שמתוך כך נתעורר להיטיב את מעשינו, ונזכה לבניין המקדש⁵.