פרק טו - דיני תשעה באב

חמש פורענויות אירעו לעם ישראל בתשעה באב:

א. נגזר על דור המדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל, עונש על חטא המרגלים.

ב. נחרב בית המקדש הראשון.

ג. נחרב בית המקדש השני.

ד. נלכדה העיר ביתר על ידי הרומאים אחר החורבן השני, ונהרגו בה עם רב מישראל.

ה. ירושלים נחרשה על ידי הרומאים אחר חורבנה, ודבר זה ביטא את חורבנה הגמור¹.

חורבן המקדש הוא הפורענות הקשה מכל הפורענויות שעם ישראל עבר, ופורענות זו היא השורש לכל הצרות והייסורים הכלליים והפרטיים בעם ישראל².

מכיוון שתשעה באב הוא יום שאירעו בו פורענויות גדולות כל כך, נוהגים בו מנהגי אבלות חמורים, כפי שנוהג אדם היושב שבעה על אחד מקרוביו. כך אמרו חכמים: "כל איסורים הנוהגים באָבֵל, נוהגים בתשעה באב. אסור ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, בתשמיש המִטה (יחסי אישוּת) ובלימוד תורה"³.

תשעה באב, מלבד היותו יום אֵבֶל, הוא גם יום תענית, ולכן הוא אסור גם באכילה ובשתייה⁴. תכלית התענית היא לעורר את הלבבות לכך שמעשינו הרעים ומעשי אבותינו הם אלו שגרמו את חורבן המקדש, כדי שמתוך כך נתעורר להיטיב את מעשינו, ונזכה לבניין המקדש⁵.

אדם חולה, אפילו במחלה שאין בה סכנה, רשאי לאכול ולשתות בתשעה באב, כיוון שגופו זקוק למזון ושתייה כדי להתגבר על המחלה¹.

אישה מעוברת צריכה לצום בתשעה באב¹. אך אישה מעוברת שהריונה קשה או שאינה חשה בטוב, כגון שהיא סובלת מחולשה יתרה, מסחרחורות, מבחילות והקאות תכופות וכיוצא בזה, אינה צריכה להתענות, ובפרט בחודשי ההיריון הראשונים, שהעובר חלוש².

יולדת בשלושים הימים הראשונים לאחר לידתה, נחשבת כחולה ופטורה מהתענית, כיוון שרושם הלידה ניכר עדיין בגופה והיא חלושה מחמת הלידה¹.

בארצות אשכנז נהגו להחמיר, ותלו את פטור היולדת מהתענית, לאחר שבעה ימים מהלידה, בהרגשתה. יולדת שמרגישה חלושה, פטורה מהתענית, אך יולדת שמרגישה כבריאה לחלוטין, תתענה, ואם במשך התענית תרגיש היולדת חולשה וכדומה, תפסיק את התענית, ובפרט אִם היא מניקה².

אישה מניקה חייבת להתענות בתשעה באב¹, אלא אם כן היא מרגישה חולשה², או שאין לה די חלב ואין לתינוק מה לאכול³.

[לתקן נוסח פסקה זו לפי הגר"י אריאל שליט"א]כאשר תשעה באב חל בשבת, והתענית נדחית ליום ראשון, נשים מעוברות ונשים מניקות פטורות מהצום. זאת כיוון שכאשר אין התענית חלה ביום שארע בו חורבן המקדש, חובת התענית קלה יותר מאשר בשנים רגילות, שבהן התענית חלה בתשעה באב⁴.

הפטורים מן התענית, לא יענגו את עצמם בבשר ויין, ולא יאכלו תפנוקים ומותרות, אלא יאכלו וישתו כפי צורכם, ואם אפשר להם, יתענו במשך הלילה. כל זאת כדי לשתף את עצמם עם הציבור⁵.

ילדים קטנים מגיל בר מצווה אינם חייבים להתענות בתשעה באב¹, כיוון שחכמים לא חייבו לחנך קטן למצווה שקיומה יסב לו צער². אף שילדים אינם חייבים להתענות, אם הם הגיעו לחינוך, יש לחנכם שיאכלו בתשעה באב רק מאכלים פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור³.

אדם הצריך לבלוע גלולה כדי שלא יחלה, יבלע את הגלולה ללא מים. ואם אין באפשרותו לבלוע את הגלולה ללא מים, ישתה מעט מים כדי לבלוע את הגלולה¹.

אדם בריא, הזקוק לאכילה או לשתייה כדי שלא יחלה, רשאי לאכול או לשתות לשיעורין, כפי הנדרש כדי שלא יחלה. שתייה או אכילה 'לשיעורין' הן שתייה או אכילה של שיעור מועט של אוכל או שתייה (כ-40 סמ"ק שתייה או 30 סמ"ק מזון), ולאחריהן המתנה של תשע דקות, ושוב שתייה או אכילה של שיעור מועט, וחוזר חלילה; כפי הנצרך כדי שלא להגיע למצב של חולי. בשונה מחוֹלֶה, שחובת התענית אינה חלה עליו ומותר לו לאכול כהרגלו, על אדם בריא חלה חובת התענית, והיתר אכילתו הוא רק כדי למנוע מעצמו מחלה. לכן עליו לאכול או לשתות רק כפי ההכרח, ולעשות זאת לשיעורין, כדי למעט באיסור עד כמה שניתן. לדוגמה: חייל הנמצא בעמדת שמירה במקום חם מאוד, ועלול להתייבש אם לא ישתה מים כל היום, אינו רשאי לאכול, כיוון שחובת התענית חלה עליו, אך מותר לו לשתות מים בכמות הדרושה כדי שלא יתייבש, וכדי למעט באיסור, עליו לשתות לשיעורין¹.