נישואין בימי בין המצרים

אחד המנהגים שהתקבל בתקופת הראשונים הוא המנהג שלא לשאת נשים משבעה עשר בתמוז¹. מצד הדין, האיסור לשאת נשים חל בראש חודש אב, אך בהגיע שבעה עשר בתמוז, צער החורבן התעורר והציף את הלב, ושמחת נישואין לא השתלבה באווירת האבלות שאנשים היו מצויים בה. בדרך הטבע נמנעו מקיום שמחות נישואין בימים אלו, אף שהיה זה מותר מצד הדין. דומה הדבר לאם שכולה, שצער וכאב עוטפים אותה ככל שמתקרב יום השנה לפטירת בנה, ולכן היא אינה מקיימת אירועים ושמחות בימים הללו. טעם נוסף להימנעות מקיום שמחת הנישואין בימים אלו הוא שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, והקמת בית בימים אלו אינה סימן טוב לבית². 

מנהג זה התקבל בתור מנהג מחייב בקהילות אשכנז³. בקהילות ספרד נחלקו המנהגים: יש קהילות שנהגו בהן שלא לשאת נשים משבעה עשר בתמוז⁴ ; ויש קהילות שנהגו בהן לשאת נשים גם משבעה עשר בתמוז, ונמנעו מנישואין רק מראש חודש אב, כפי עיקר הדין⁵.