תוקפם של דיני האבלות בימי בין המצרים

הלכות רבות הנוגעות לאבלות על חורבן בית המקדש, יסודן במנהג ולא בדין. לדוגמה: מצד הדין, דיני האבלות על חורבן בית המקדש מתחילים בראש חודש אב, שהוא החודש שנחרב בו בית המקדש. אף על פי כן, נהגו ישראל להימנע מעשיית כמה דברים שיש בהם שמחה, כבר משבעה עשר בתמוז. הלכות שיסודן בדין הן הלכות הנקבעות מראשיתן על ידי חכמי ישראל בתור הלכות מחייבות. לעומת זאת, הלכות שיסודן במנהג לא נקבעו מראש על ידי חכמי ישראל בתור הלכות מחייבות, אלא הלכו וצמחו 'מלמטה למעלה', ללא כוח מחייב בתחילתן. עם ישראל בתחושתו הפנימית, הרגיש שיש דברים שראוי לנהוג בהם, ולאחר שאותם מנהגים הלכו והתרחבו, הקיפו ציבור רחב והשתרשו, הם נקבעו בתור מנהגים מחייבים.

בימי בין המצרים, שררה בעם ישראל אווירה שהצמיחה את מנהגי האבלות המחייבים כיום. כך למשל מסופר על בעל ה'נודע ביהודה' כי "משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב, לא אכל דבר מן החי. מראש חודש אב עד תשעה באב לא אכל דבר, רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם"¹. הנהגות אלו אינן הנהגות הנובעות מן הדין, אלא הן הנהגות של אדם גדול השרוי באבלות עמוקה על חורבן המקדש, שבדרך הטבע מרגיש צורך להתנזר מדברים מסוימים. כך גם מנהגי האבלות בימי בין המצרים הם כאלו שעם ישראל, באבלותו וצערו הטבעיים על חורבן המקדש, ראה צורך לנהוג בהם, וכיוון שכך, הם התקבלו והפכו למנהגים מחייבים.