ימי בין המצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים 'ימי בין המצרים', על פי הפסוק במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"¹. משמעות הביטוי "בין המצרים" הוא מרחב צר בין צוקים גבוהים, שהנמצא בו אינו יכול לברוח, מכיוון שהצוקים מגבילים את תנועתו. חז"ל אומרים שפסוק זה רומז לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם רודפי ישראל השיגום והחריבו את המקדש. בשבעה עשר בתמוז בימי חורבן בית המקדש השני, הובקעה חומת ירושלים על ידי הרומאים, ונכנסו הרומאים לירושלים ופרעו פרעות בישראל, עד תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש. בשבעה עשר בתמוז גם בטל קרבן התמיד בבית המקדש: בתקופת המצור על ירושלים, היה מחסור בכבשים. עד שבעה עשר בתמוז, הצליחו להשיג במסירות גדולה כבשים להקרבת התמיד. אך בשבעה עשר בתמוז לא היו עוד כבשים, ומאותה שעה בטל קרבן התמיד².

כיוון שימי בין המצרים הם ימי פורענות, שבהם פרצו הגויים לירושלים והחריבו את בית המקדש, מתאבלים בהם על חורבן בית המקדש, ונמנעים מעשיית דברים המעוררים שמחה, כפי שיפורט להלן. מנהגי האבלות על חורבן המקדש נועדו לתת ביטוי מעשי לתחושת הצער שצריכה ללוות אותנו בימים אלו, והם גם נועדו לעוררנו לשים לב לחורבן המקדש. חשיבות רבה יש לקיום מנהגי אבלות אלו, אך לא די בקיומם. אפשר לעבור את ימי בין המצרים ולקיים את כל ההלכות והמנהגים מבחינה מעשית, מבלי להצטער על חורבן המקדש. אך הרגשת הצער והכאב על חסרון המקדש היא הדבר העיקרי שנדרש מאתנו בימים אלו³. כדי לעורר את צער הלב, ראוי ללמוד בימים אלו על מעלת המקדש, ולהתבונן בחסרונו⁴. ככל שאדם מבין יותר את עומק החיסרון בחורבן המקדש, ואת גודל האובדן שבו לעולם כולו, כך תחושות הצער והכאב על אובדן המקדש ימלאו את ליבו⁵. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה⁶.