פרק א - ימי בין המצרים

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים 'ימי בין המצרים', על פי הפסוק במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים"¹. משמעות הביטוי "בין המצרים" הוא מרחב צר בין צוקים גבוהים, שהנמצא בו אינו יכול לברוח, מכיוון שהצוקים מגבילים את תנועתו. חז"ל אומרים שפסוק זה רומז לימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם רודפי ישראל השיגום והחריבו את המקדש. בשבעה עשר בתמוז בימי חורבן בית המקדש השני, הובקעה חומת ירושלים על ידי הרומאים, ונכנסו הרומאים לירושלים ופרעו פרעות בישראל, עד תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש. בשבעה עשר בתמוז גם בטל קרבן התמיד בבית המקדש: בתקופת המצור על ירושלים, היה מחסור בכבשים. עד שבעה עשר בתמוז, הצליחו להשיג במסירות גדולה כבשים להקרבת התמיד. אך בשבעה עשר בתמוז לא היו עוד כבשים, ומאותה שעה בטל קרבן התמיד².

כיוון שימי בין המצרים הם ימי פורענות, שבהם פרצו הגויים לירושלים והחריבו את בית המקדש, מתאבלים בהם על חורבן בית המקדש, ונמנעים מעשיית דברים המעוררים שמחה, כפי שיפורט להלן. מנהגי האבלות על חורבן המקדש נועדו לתת ביטוי מעשי לתחושת הצער שצריכה ללוות אותנו בימים אלו, והם גם נועדו לעוררנו לשים לב לחורבן המקדש. חשיבות רבה יש לקיום מנהגי אבלות אלו, אך לא די בקיומם. אפשר לעבור את ימי בין המצרים ולקיים את כל ההלכות והמנהגים מבחינה מעשית, מבלי להצטער על חורבן המקדש. אך הרגשת הצער והכאב על חסרון המקדש היא הדבר העיקרי שנדרש מאתנו בימים אלו³. כדי לעורר את צער הלב, ראוי ללמוד בימים אלו על מעלת המקדש, ולהתבונן בחסרונו⁴. ככל שאדם מבין יותר את עומק החיסרון בחורבן המקדש, ואת גודל האובדן שבו לעולם כולו, כך תחושות הצער והכאב על אובדן המקדש ימלאו את ליבו⁵. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה⁶.

טוב להרבות בימים אלו באהבה ואחווה בין אדם לחברו, כדי לתקן את שנאת החינם שהביאה לחורבן בית המקדש¹. "ואם נחרבנו ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם ייבנה עִמנו, על ידי אהבת חינם"².

הלכות רבות הנוגעות לאבלות על חורבן בית המקדש, יסודן במנהג ולא בדין. לדוגמה: מצד הדין, דיני האבלות על חורבן בית המקדש מתחילים בראש חודש אב, שהוא החודש שנחרב בו בית המקדש. אף על פי כן, נהגו ישראל להימנע מעשיית כמה דברים שיש בהם שמחה, כבר משבעה עשר בתמוז. הלכות שיסודן בדין הן הלכות הנקבעות מראשיתן על ידי חכמי ישראל בתור הלכות מחייבות. לעומת זאת, הלכות שיסודן במנהג לא נקבעו מראש על ידי חכמי ישראל בתור הלכות מחייבות, אלא הלכו וצמחו 'מלמטה למעלה', ללא כוח מחייב בתחילתן. עם ישראל בתחושתו הפנימית, הרגיש שיש דברים שראוי לנהוג בהם, ולאחר שאותם מנהגים הלכו והתרחבו, הקיפו ציבור רחב והשתרשו, הם נקבעו בתור מנהגים מחייבים.

בימי בין המצרים, שררה בעם ישראל אווירה שהצמיחה את מנהגי האבלות המחייבים כיום. כך למשל מסופר על בעל ה'נודע ביהודה' כי "משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש אב, לא אכל דבר מן החי. מראש חודש אב עד תשעה באב לא אכל דבר, רק לחם יבש ופיזר אפר על הלחם"¹. הנהגות אלו אינן הנהגות הנובעות מן הדין, אלא הן הנהגות של אדם גדול השרוי באבלות עמוקה על חורבן המקדש, שבדרך הטבע מרגיש צורך להתנזר מדברים מסוימים. כך גם מנהגי האבלות בימי בין המצרים הם כאלו שעם ישראל, באבלותו וצערו הטבעיים על חורבן המקדש, ראה צורך לנהוג בהם, וכיוון שכך, הם התקבלו והפכו למנהגים מחייבים.