מבוא

עד לפני כשני דורות כל יהודי היה חש במציאות היום-יומית מהי גלות. סכנה, השפלה ועוני היו מנת חלקו של עם ישראל רוב תקופת הגלות. בחסדי ה', זכינו בימינו לחזור לארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית, ועל כן יכול יהודי לשאול את עצמו - מה חסר לנו בכך שבית המקדש חרב?! ברוך ה' אנו חיים בבטחה, יש לנו צבא חזק, מצבנו הכלכלי טוב וביכולתנו לקיים חיים יהודיים כמעט מלאים - ללמוד תורה ולהתפלל, לקיים מצוות ולגמול חסדים, ואפילו לקיים את מצוות יישוב הארץ. מדוע אפוא עלינו להתאבל על חסרון המקדש?!

כדי להשיב על כך יש להבין את המשמעות של חורבן בית המקדש. כאשר טיטוס החריב את בית המקדש, יצאה בת קול משמיים ואמרה: "היכל שרוּף שרפתָ, קמח טחוּן טחנתָ"¹ . כלומר, אף שפיזית החריב טיטוס מקדש בנוי - באמת היה זה בניין חרב. בעקבות חטאי ישראל לא שרתה השכינה בבית המקדש, והוא איבד את משמעותו. שרפתו הייתה שרפת "היכל שרוף". מכך אנו למדים כי חורבן בית המקדש אינו רק חורבן המבנה - הבית שמקריבים בו קרבנות או בניין המבטא את כבודנו הלאומי, אלא מקום שהשכינה שורה בו וממנו מתפשטת ושורה בלב כל אדם מישראל, כמו שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"². לכן, כאשר בעקבות חטאי ישראל השכינה לא שרתָה בבית המקדש, הוא איבד את משמעותו, ושרפתו הייתה כשרפת היכל שרוף. חורבן הבית הוא, אפוא, מַעֲבר לחיים ללא השראת שכינה.

חיים ללא שכינה הם חיים ללא קדושה וללא קרבת אלוקים. חיים שבהם הנהגת ה' נסתרת, וקשה מאוד לחוש בקרבתו. "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים"³. אמנם ריחוק זה אינו מוחלט, וגם בגלות עם ישראל קשור לקב"ה, אבל הקשר חלש ודל, כפי שניתן לדבר עם אדם הנמצא מעבר לחומה, אך אי אפשר לראות אותו, לגעת בו ולחבקו. 

כל מרחבי חיינו, הרוחניים והגשמיים, מושפעים מכך שאנו רחוקים מה'. אף שמצבנו היום טוב לאין ערוך ממה שהיה לפני כשני דורות, לצערנו קיים עדיין סבל רב בעולם. המקור לסבל זה הוא היעדר המקדש. מסופר במדרש על אישה שגרה בשכנות לרבן גמליאל ובנה הצעיר נפטר בדמי ימיו. מרוב צער הייתה בוכה בלילות, "והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו"⁴ . רבן גמליאל קישר בין האסון הפרטי של האישה לחורבן המקדש ביודעו שזה המקור לכל סבל. הצרות והייסורים בעולם הזה הם תוצאת היעדר השכינה והריחוק של עם ישראל מה'⁵.

עלינו להצטער על כל סבל אנושי, אולם יש להבין כי צער וייסורים בצד הגשמי של החיים נובעים מהיעדר בצידם הרוחני, ועל החיסרון הזה עיקר צערנו וכאבנו. בית המקדש בבניינו היה המקום שבו נרקם הקשר בין הבורא לעולמו. הוא היה מקור הקדושה, הטהרה והדבקות בה'. ממנו התפשטו חיי קודש לעולם כולו, ושפע חכמה ונבואה חל על כל עם ישראל כפי שכתב הר"ן בדרשותיו⁶: "בזמן שבית המקדש היה קיים, היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה, עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל שפע נבואה וחכמה". ברגלים, כשעם ישראל היה עולה לראות את פני ה', היה כל אחד מישראל מגיע לדבקות עליונה בה', שמכוחה עבודת ה' שלו הייתה מתעלה ומתרוממת גם בשובו לביתו: "וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו תחזינה עיניו... ובבואו שמה, כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה, ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך, מעין עולם הבא"⁷. בבית המקדש היה כל יהודי זוכה לתשובה וכפרה שלמה על חטאיו - בקרבנות הבאים לכפר, ולקרבת ה' עילאית - בקרבנות שנועדו לקרב את האדם אל בוראו. שם הייתה מתקיימת עבודת הציבור, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם, וחיי הקודש היו מתפשטים על ידה למרחבי חייו של עם ישראל, ודרכו - לעולם ומלואו.

חיים של השראת שכינה אינם שינוי קטן ומקומי בחיי היחיד והאומה, אלא מהפכה שלמה. מצב רוחני זה מעצב ומרומם את חיי היחיד והאומה, והם מתעלים ונעשים קדושים יותר. הבניין הלאומי ומרכיביו - כביטחון, כלכלה, חקלאות ורווחה, הנבנים מכוח השראת שכינה - מקבלים ערך עליון. לימוד של אדם מישראל, תפילה, דקדוק הלכה, מידה טובה שמתקן, הארת פנים בין איש לאשתו ולבני ביתו - כל אלה אוצרים ערך גבוה ומשמעות עליונה יותר.

כעת אנו חסרים את כל אלו. כמובן, חסרים אנו את הנבואה, את הסנהדרין, את המלכות ואת העבודה במקדש. אבל גם חיי הרוח שבידינו לקיימם הם חלשים ורפויים. מצב טבעי הוא שתפילות ישראל נענות על ידי הקב"ה, כמו שנאמר: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו"⁸. אך "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי"⁹. תפילה היא מלשון "פתיל" שפירושו חיבור¹⁰, מכיוון שייעודה העליון של התפילה הוא הדבקות של האדם בה'¹¹. מתוך דבקות האדם בה' על ידי התפילה, האדם מתעלה ובקשותיו מתמלאות. כאשר יש עיכוב בקבלת בקשותינו אנו למדים שיש מניעה ביכולתנו להידבק בקב"ה ולהתקשר אליו. 

גם השגת התורה בזמן שבית המקדש חרב דלה לעומת השגתה בזמן שהמקדש עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל. במגילת איכה מתואר מצבם של ישראל בגלות, כאילו הם בלא תורה: "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה"¹². אמנם בתקופת הגלות התחברו החיבורים המרכזיים, המשנה והתלמוד הבבלי, שהם הכוח המעמיד של עם ישראל בכל שנות גלותו. אך לעומת מדרגת התורה השלמה שהתגלתה בזמן המקדש, נחשב מצבם של ישראל בגלות כאילו הם שרויים בלא תורה. בחסרון המקדש, לא רק שאיננו יכולים להבין את דברי התורה לעומקם ולאשורם, אלא שהמסוגלות לקלוט את האור הגנוז בתורה, להתעלות ולהתקדש על ידה, מוגבלת ומצומצמת. 

קשה עד מאוד להבין ולצייר בדמיוננו מה הם חיים שהשראת השכינה במרכזם, כיוון שהם גדולים ונעלים מכל מה שיש באפשרותנו להבין ולצייר. הגאון מווילנה כותב שמצבו של עם ישראל בגלות הוא כמו מצב של אדם מת, שבשרו ועצמותיו נרקבו, ונשאר ממנו רק 'תרווד רקב' (כף עפר)¹³. כאשר רואים אדם שנפטר אפשר לשער איך היה נראה בחייו, אולם כשרואים 'תרווד רקב', אי אפשר לשער איך אותו אדם היה נראה כשהיה בחיים. הפער בין מציאותנו כיום למציאות השלמה של בית המקדש הוא כמו פער בין אדם חי ל'תרווד רקב': המציאות השלמה של בית המקדש כה גבוהה ורחוקה מאיתנו, שאיננו יכולים לשער כראוי מהם חיים שלמים שהשראת השכינה במרכזם¹⁴.

עם ישראל נוצר לתכלית גדולה ונשגבה - לחיות חיים שלמים של אומה בארצה מתוך השראת שכינה בבית המקדש, וכך להשפיע על העולם כולו ולתקנו במלכות שדי. בית המקדש הוא המקום שעל ידו אנו באים לתכליתנו ובו אנו מגיעים אל פסגת חיינו: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". בלא בית המקדש ובלא השראת שכינה, חיינו חסרים את עיקרם, ולכן חיינו ללא בית המקדש הם כמוות. 

זיכרון המקדש, האבלות על חורבנו והציפייה לבניינו הם הנותנים לחיינו בהווה את משמעותם וערכם השלמים. בלעדם אנו עלולים לשכוח את עיקר מהותנו וייעודנו וחיינו בהווה יהיו חסרי ערך. ככל שנזכור את העבר ונתמלא כיסופים אל העתיד - גם ההווה החסר יהיה מכוון למטרתו - לבניין השראת השכינה בישראל.

הלכות ימי בין המצרים ותשעה באב נועדו להנכיח לנו את החיסרון המהותי הגדול שאנו שרויים בו מאז חורבן המקדש. הן משקפות צער, כאב ואובדן שצריך אדם מישראל לחוש בשעה שמעלה על ליבו את חורבן המקדש. ככל שאדם מבין את משמעות השראת השכינה בישראל ואת השבר הנורא בהיעדרה, האבלות בימי בין המצרים נעשית טבעית עבורו. הוא נוהג בלי קושי במנהגי האבלות ורואה בהם הזדמנות להתרכז בחיסרון המהותי בחיינו, ולשאוף להשלמתו. 

יתרה מכך, האבלות על חורבן המקדש בימי בין המצרים היא עצמה הערובה לבניין המקדש, והיא תחילת הנחמה והבניין. זאת ניתן ללמוד מן ההלכה המבוארת בשלחן ערוך, שאין אומרים תחנון בתשעה באב. הטעם לכך הוא שתשעה באב נקרא 'מועד', כפי שנאמר במגילת איכה: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי"¹⁵, ואין אומרים תחנון במועדים. הלכה זו מפליאה. תשעה באב הוא היום שמצטערים בו יותר מכל יום אחר בשנה, ולכאורה אין יום מתאים ממנו לומר בו תחנון. אמנם הוא נקרא 'מועד', אך אין הוא מועד של שמחה אלא מועד של פורענות, כפי שמעיד הפסוק: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". מדוע אפוא אין אומרים בו תחנון? 

החתם סופר עונה על שאלה זו ומבאר שתשעה באב נקרא 'מועד' כיוון שדווקא בו טמונה הנחמה. הוא מביא את מאמר חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב", ומסביר כי אם זיכרון המקדש היה זיכרון של אירוע היסטורי שעבר מן העולם, הייתה חלה עליו הגזרה להשתכח מן הלב ברבות השנים. אבל דווקא האבלות שעם ישראל נוהג והכאב שחש אחרי אלפי שנים - הם המורים על כך שבית המקדש אינו רעיון 'מת', אלא אידיאל חי וקיים, והם המעידים על שייכותנו לבניין המקדש ועל ודאות תקומתו. תשעה באב נקרא 'מועד' כיוון שבזיכרון המקדש ובהלכות האבלות הנוהגות ביום זה טמונות התקווה והנחמה. על ידם מובטחים אנו כי השכינה תשוב לציון ובית המקדש ייבנה, ויקוים בנו הכתוב: "וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם"¹⁶, במהרה בימינו, אמן¹⁷.