פרק א - מצוות ספירת העומר

מצווה לספור את הימים ממחרת חג ראשון של פסח עד חג שבועות, כמו שנאמר בתורה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"¹. 

טעמה של מצווה זו הוא שנבטא את ציפּייתנו וכיסופינו לחג השבועות - היום שבו קיבלנו את התורה. וכך כותב בעל ספר החינוך בביאור טעמה של מצווה זו: "כי התורה היא עיקרם של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, ולכן נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו התשוקה הגדולה אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל חפצו להגיע אל הזמן ההוא"².

במדרש מסופר שישראל סָפְרוּ את הימים לקראת מתן תורה מיד בצאתם ממצרים, עוד לפני שהצטוו על כך; וכך נאמר שם: "בשעה שאמר להם משה 'תעבדון את האלקים על ההר הזה', אמרו לו ישראל: 'משה רבינו אימתי עבודה זו'? אמר להם 'לסוף חמשים יום', והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו"³. אף שישראל שמחו מאוד בצאתם מעבדות לחרות לאחר שנים רבות של שעבוד וסבל, הם לא הסתפקו בחירות פיזית והשתוקקו לקבל את התורה, שתאיר את דרכם הרוחנית ותביא אותם להשלמת ייעודם האלוקי.

ימי ספירת העומר אינם ימים של השתוקקות וציפייה בלבד אלא גם ימים של הכנה, היטהרות והתקדשות⁴. עם ישראל נדמה בימים אלו לאישה הסופרת שבעה נקיים לקראת טהרתהּ. כך גם עם ישראל סופר שבעה שבועות של ניקיון וטהרה, ולאחריהם הוא מתייחד עם הקב"ה בקבלת התורה⁵. לכן יש להתחזק בימים אלו בעבודת ה', בתורה ובמצוות, כדי להיות ראויים לקבלת התורה⁶, ויש בימים אלו סייעתא דשמיא מיוחדת להתעלות ולהתקדש לקראת מתן תורה⁷.

'ספירת העומר' נקראת כן, כיוון שהספירה מתחילה מט"ז בניסן - היום שבו מקריבים את קרבן העומר בבית המקדש. הטעם לכך שהספירה מיוחסת לקרבן העומר הוא כדי לרמוז לנו על מהותה ועניינה של התורה שנקבל בשבועות. קרבן העומר הוא קרבן של שעורים, שהן מאכל בהמה, ואילו בשבועות אנו מקריבים קרבן של חיטים, שהן מאכל אדם. מתוך כך, אנו למדים כי בלי התורה שניתנה לנו במתן תורה - אנו נדמים לבהמות, והשלמת צורתנו בתור אדם בצלם אלוקים היא רק בקבלת התורה על ידינו⁸.

לדעת רבים מהפוסקים, מצוות ספירת העומר נוהגת מהתורה רק בזמן שמקריבים את קרבן העומר. הטעם לכך הוא שנאמר בתורה שיש לספור את ספירת העומר "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה"¹, ובזמן הזה איננו זוכים להקריב את קרבן העומר. אף שאין המצווה נוהגת מהתורה בזמן הזה, חכמים תיקנו לקיים את מצוות ספירת העומר גם בזמן הזה, כדי שנזכור את המקדש ונצפה לבניינו². ויש חולקים וסוברים שמצוות ספירת העומר נוהגת מהתורה גם בזמן הזה³. ואף שנאמר בתורה שיש לספור את ספירת העומר "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה", אין הכוונה שיש לספור מהיום שבו הקריבו בפועל את קרבן העומר, אלא מהיום הראוי להקרבת העומר⁴.

תיקנו חז"ל לברך את ה' לפני עשיית מצווה, כדי להודות לו על כך שזיכה אותנו לקיים את מצוותיו¹, וכדי שהמצווה תיעשה מתוך תשומת לב ובכוונה ולא 'כמצוות אנשים מלומדה'². וזהו נוסח הברכה שמברכים לפני ספירת העומר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר"³. 

בשעת הברכה והספירה יש לעמוד⁴, לגודל מעלת המצווה⁵.

אין להפסיק ולשהות בין הברכה לספירה, ולכן יש לברר לפני הברכה מהו המניין שסופרים באותו יום⁶.

בספירת העומר יש לספור את הימים ואת השבועות¹. הצורך לספור את הימים נלמד מהפסוק: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם"², והצורך לספור את השבועות נלמד מהפסוק: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ"³. לכן מהיום השביעי, שבו נשלם השבוע ראשון, מוסיפים למספר הימים גם את מספר השבועות. 

יש שנתנו טעם למניית השבועות, והוא שכאשר אדם ממתין ומצפה לאיזה יום, הוא מעדיף לכלול את הימים במניין השבועות, כיוון שכך המניין נראה מועט יותר והדבר מקל עליו את הקושי שבהמתנה; וכיוון שספירת העומר היא ספירה לקראת קבלת התורה, אנו סופרים בדרך שמסמלת את הציפייה שלנו להגיע למתן תורה⁴.

לאחר ספירת העומר נוהגים לומר "הרחמן הוא יחזיר (לנו) עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו". הטעם לכך הוא שבזמן הזה מצוות ספירת העומר אינה מתקיימת בשלמות, כיוון שאיננו זוכים להקריב את קרבן העומר, ולכן אנו מתפללים שנזכה להקריב את קרבן העומר, ומצוות ספירת העומר תתקיים בשלמות¹.

נוהגים לספור את ספירת העומר לאחר תפילת ערבית, כיוון שמצוות קריאת שמע ומצוות תפילת ערבית הן תדירות (שכיחות) יותר, וכלל בידינו: 'תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם'¹.

מצווה מן המובחר לספור את ספירת העומר בתחילת הלילה, כדי שכל הלילה יהיה כלול בספירה. דבר זה נלמד מהפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". פירוש המילה "תְּמִימֹת" הוא שלמוֹת, וכאשר היום כולו ספור מתחילתו, אז הספירה היא ספירה שלמה¹. 

אדם שלא ספר את ספירת העומר בתחילת הלילה יכול לספור את ספירת העומר כל הלילה בברכה, כיוון שכל עוד לא הגיע היום, הלילה כלול בספירתו, וספירתו נחשבת ספירה שלמה².

אדם שלא ספר ספירת העומר כל הלילה ונזכר בכך ביום, נחלקו הראשונים בדינו. יש סוברים שעליו לספור את ספירת העומר בברכה ביום¹, כיוון שלדבריהם הדין הנלמד מהמילה "תמימות" - שכל היום צריך להיות ספור - נאמר רק לכתחילה, והוא אינו מעכב את המצווה². ויש סוברים שאדם שלא ספר כל הלילה אינו יכול לספור ספירת העומר ביום³, כיוון שהדין הנלמד מהמילה "תמימות" מעכב את המצווה⁴. 

להלכה, אדם ששכח לספור את ספירת העומר בלילה צריך לספור ביום, כיוון שיש סוברים שבכך הוא יקיים את המצווה, אך אין הוא רשאי לברך⁵, כיוון שיש פוסקים שסוברים שאי אפשר לקיים את מצוות ספירת העומר ביום, וכלל בידינו: "ספק ברכות - להקל"⁶. 

אדם ששכח לספור ספירת העומר באחד מימי הספירה, ושם לב לכך בלילה שלאחר מכן, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת התוספות עליו להמשיך ולספור את הימים הנותרים בברכה¹, כיוון שספירת כל יום מימי הספירה היא מצווה בפני עצמה, ושכחת יום אחד אינה מעכבת את ספירת שאר הימים². ואולם לדעת בעל הלכות גדולות, אין הוא יכול להמשיך ולקיים את המצווה בימים שנותרו, כיוון שספירת העומר צריכה להיות ספירה שלמה, כמו שנאמר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת (שלמות) תִּהְיֶינָה"³, וספירה שדילגו בה על יום אחד אינה שלמה⁴. 

להלכה, אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור ספירת העומר בימים שנותרו, כיוון שלדעת התוספות הוא חייב במצווה, אך לא יברך על הספירה, כיוון שלדעת בעל הלכות גדולות אין הוא יכול לקיים את המצווה, וכלל בידינו: "ספק ברכות - להקל"⁵. וטוב שישמע את הברכה משליח הציבור ויתכוון לצאת בברכתו, וכך לא יפסיד את הברכה⁶.

אדם ששכח לספור ספירת העומר בלילה, וספר למחרת ביום ללא ברכה, רשאי להמשיך ולספור את הימים הבאים בברכה¹. ואף שלדעת בעל הלכות גדולות, אדם שהחסיר יום אחד אינו יכול להמשיך ולספור בברכה, וישנן דעות שספירה ביום איננה נחשבת ספירה (ולכן הסופר ביום אינו רשאי לברך על ספירתו), ונמצא שהוא החסיר יום אחד מהספירה, מכל מקום הוא רשאי לספור את הימים הבאים בברכה. הטעם לכך נגזר משתי סברות המאפשרות לו לספור בברכה. סברה אחת היא סברת התוספות, שלפיה אדם ששכח לספור יום אחד יכול להמשיך ולספור בברכה. סברה שנייה היא הדעה שאפשר לספור את ספירת העומר ביום, ונמצא שהוא לא הפסיד שום יום². 

הכרעה הלכתית זו נקראת בלשון הפוסקים "ספק ספקא", ומובנה הוא שהשאלה מורכבת משני ספקות, וכדי להכריע שאדם זה יכול לברך, די שבאחד משני הספקות ההכרעה תהיה כדעה המקלה. הספק הראשון הוא אם הלכה כדעת בעל הלכות גדולות, שאדם שהחסיר יום אחד אינו יכול להמשיך ולספור בברכה, או שההלכה היא כדעת התוספות, שאדם שהחסיר יום אחד יכול להמשיך ולספור בברכה. והספק השני הוא אם ההלכה כדעה שלא ניתן לספור ספירת העומר ביום, או שההלכה היא שניתן לספור ספירת העומר ביום. אם ההלכה בספק הראשון היא כדעת התוספות, שאדם ששכח לספור יום אחד יכול להמשיך ולספור בברכה, ודאי שאדם זה יכול להמשיך ולספור בברכה. ואף אם ההלכה בספק הראשון היא כבעל הלכות גדולות, שאדם ששכח לספור יום אחד אינו רשאי להמשיך ולספור בברכה, אפשר שההלכה בספק השני היא כדעה שניתן לספור ספירת העומר ביום, ונמצא שאדם זה לא החסיר שום יום, והוא יכול להמשיך ולספור בברכה³.

כיוון שאדם ששכח לספור בלילה וספר למחרת ביום יכול להמשיך ולספור את שאר הימים בברכה, נוהגים רבים לומר בכל יום לאחר תפילת שחרית "היום כך וכך ימים לעומר", כדי שגם מי ששכח לספור בלילה יספור ביום ויוכל להמשיך לספור בלילות הבאים בברכה⁴.

נשים פטורות ממצוות ספירת העומר, כיוון שזו מצווה התלויה בזמן. אף על פי כן הן יכולות לקיימה, כיוון שאישה המקיימת מצווה התלויה בזמן, קיומה נחשב לה למצווה והיא מקבלת שכר עליה¹. ויש מפוסקי ספרד הסוברים שעדיף שנשים לא תקיימנה את מצוות ספירת העומר, כיוון שעל פי הקבלה אין מצווה זו שייכת בנשים². 

לדעת הרמב"ם, אישה המקיימת מצוות עשה התלויה בזמן אינה רשאית לברך לפני קיום המצווה, כיוון שנוסח הברכה הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", והיא אינה מצוּוה³. כדעה זו פסק מרן השלחן ערוך, וכן נוהגות יוצאות ספרד⁴. לכן אישה יוצאת ספרד הסופרת ספירת העומר לא תברך לפני הספירה⁵. לעומת זאת לדעת רבנו תם ועוד ראשונים, אישה המקיימת מצוות עשה התלויה בזמן צריכה לברך לפני קיום המצווה, והיא יכולה לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", כיוון שעם ישראל הצטווה בכך, והנשים הן חלק מעם ישראל⁶. כדעה זו פסק הרמ"א, וכן נוהגות יוצאות אשכנז⁷. אף על פי כן, נשים רבות מיוצאות אשכנז נוהגות שלא לברך לפני ספירת העומר, מחשש שתשכחנה לספור באחד הימים⁸. עם זאת אישה יוצאת אשכנז היודעת בעצמה שלא תשכח יכולה לספור בברכה⁹, ורצוי שתעשה לעצמה תזכורת בטלפון לספור ספירת העומר¹⁰. 

ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך (גיל שש בערך¹) צריכים לספור ספירת העומר מדין חינוך². 

ילד קטן ששכח לספור ספירת העומר באחד הימים ימשיך לספור את הימים הנותרים ללא ברכה, כיוון שמצוות חינוך מחייבת את הקטן לספור כאילו הוא היה גדול, ואדם גדול ששכח לספור ספירת העומר באחד הימים ממשיך לספור את שאר הימים בלי ברכה³. ויש מי שסובר שקטן ששכח לספור ספירת העומר באחד הימים יכול לסמוך על דעת התוספות, שהשוכח לספור יום אחד רשאי להמשיך ולספור בברכה, ואף שאין הלכה כדעת התוספות, מותר לקטן לנהוג כשיטה הלכתית מבוססת, אף שלא נפסק כך להלכה⁴.

יש מי שסובר שקטן שנעשה בר מצווה בתוך ימי הספירה, אינו יכול לספור ספירת העומר מהיום שנעשה בו בר מצווה ואילך, אף אם הוא הקפיד לספור את כל הימים עד בר המצווה. הטעם לכך הוא שמרגע שנעשה גדול, הספירה שספר בקטנותו אינה נחשבת לספירה של מצווה לגביו, כיוון שהיא נעשתה בשעה שהוא היה פטור מהמצוות, וכאילו לא קיים את המצווה בכל אותם ימים¹. אך רוב הפוסקים חולקים וסוברים שהוא יכול לספור בברכה, כיוון שספירתו היא ספירה שלמה², וכן הלכה³.

אדם שספר ספירת העומר, אך לא התכוון לקיים בכך את המצווה, צריך לחזור ולספור לשם המצווה, אך אין הוא יכול לברך על ספירתו, והוא הפסיד את הברכה של אותו יום. לדוגמה: אדם שחברו שאל אותו כמה ימים היום לעומר, והוא השיב: "היום ארבעה ימים לעומר", צריך לחזור ולספור, כיוון שבספירה הראשונה הוא לא התכוון לקיים את המצווה אלא להשיב לשאלת חברו, ולפני שיספור שוב בכוונה לא יברך, כיוון שאפשר שיצא כבר בספירה הראשונה¹. 

כדי להבין הלכה זו כראוי, יש להכיר את מחלוקת האמוראים אם "מצוות צריכות כוונה". מחלוקת זו מתייחסת למצב שבו אדם עושה מצווה, כגון שהוא סופר ספירת העומר, אך אינו עושה זאת כדי לקיים את המצווה אלא לשם מטרה אחרת, כגון כדי להשיב לשאלת חברו; ונחלקו האמוראים בדינו. יש סוברים שמצוות צריכות כוונה, ואין הוא יוצא ידי חובה, כיוון שהוא לא התכוון לקיים את המצווה, ויש סוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, והוא יוצא ידי חובה, כיוון שהוא עשה את מעשה המצווה כראוי. ההלכה היא כדעה שמצוות צריכות כוונה. לכן אדם שעשה מצווה ולא התכוון לשם מצווה צריך לחזור ולקיים אותה מתוך כוונה², אך אין הוא רשאי לברך לפני קיום המצווה בשנית, כיוון שלעניין הברכה אנו חוששים לדעה שמצוות אינן צריכות כוונה, ולדעה זו הוא כבר יצא ידי חובה בפעם הראשונה, והברכה שיברך כעת היא ברכה לבטלה. לכן כאמור, אדם שאמר לחברו את מספר הימים צריך לחזור ולספור מתוך כוונה, אך אין הוא רשאי לברך, והפסיד את הברכה באותו יום³. 

כדי שלא להגיע למצב זה, אדם ששואלים אותו כמה ימים היום לעומר, לא יאמר "היום כך וכך ימים לעומר" אלא יאמר "אתמול היה כך וכך", וחברו יוסיף למניין הימים יום אחד וידע מה מספר הימים באותו יום⁴.

מחלוקת האמוראים אם מצוות צריכות כוונה עוסקת במצב שאדם עשה מצווה מבלי לחשוב שהוא עושה זאת לשם מצווה. ואולם אדם שעשה מצווה והתכוון בפירוש שלא לצאת ידי חובה במעשה זה, לדעת כולם לא יצא ידי חובה. לכן אדם שחברו שואל אותו "כמה ימים היום לעומר"? יכול להתכוון בפירוש שבדעתו לא לצאת ידי חובה בתשובה שישיב לו, ואז יוכל לומר לחברו "היום כך וכך ימים לעומר", ולאחר מכן יחזור ויספור ספירת העומר בברכה, כיוון שלדעת כולם הוא לא יצא ידי חובה בספירה הראשונה⁵.

על סמך זה כתבו האחרונים שאדם שחברו שאל אותו "כמה ימים היום לעומר"? והוא השיב לו "היום כך וכך ימים לעומר", אך לא הזכיר את מספר השבועות, כגון שאמר לחברו: "היום חמישה עשר ימים לעומר", ולא אמר "שהם שני שבועות ויום אחד", יכול לחזור ולספור בברכה, כיוון שמכך שלא הזכיר את מספר השבועות ניכר שהוא התכוון שלא לקיים את המצווה בספירה זו⁶. מובן מאליו שדין זה נאמר מהיום השביעי ואילך, שסופרים גם את הימים וגם את השבועות, אך לא בששת הימים הראשונים של ספירת העומר, שאין סופרים בהם את השבועות.

לכתחילה אין לספור ספירת העומר בזמן בין השמשות, כלומר בין השקיעה לצאת הכוכבים, כיוון שספק אם זמן זה נחשב יום ושייך ליום הקודם, או שזמן זה נחשב לילה ושייך ליום הבא¹. אדם שספר ספירת העומר בזמן זה, יחזור ויספור לאחר צאת הכוכבים בלי ברכה, כדי לקיים את המצווה ללא פקפוק².

אדם שטעה וספר ספירה שאיננה נכונה, כגון שבמקום לומר "היום שלושה ימים לעומר" אמר "היום ארבעה ימים לעומר", יתקן מייד את טעותו¹. ואם עבר משך זמן של "תוך כדי דיבור", שזהו משך הזמן שלוקח לומר "שלום עליך רבי"² (כשתיים-שלוש שניות), אין הוא יכול יותר לתקן את מה שאמר, ועליו לחזור ולברך ולספור שנית כראוי³. כדי שאנשים לא יטעו בספירה נוהגים ששליח הציבור או הרב סופרים את ספירת העומר בקול לפני הציבור, וכך הציבור ידע את המניין הנכון לפני הברכה⁴.

חצי שעה לפני צאת הכוכבים, אסור לאדם לעשות דברים שעלולים להשכיח ממנו את קיום מצוות ספירת העומר, כגון ללכת לישון, לאכול או לעשות מלאכה שעשויה להתמשך¹. האכילה האסורה היא אכילת לחם או עוגה בשיעור של יותר מכביצה (56 סמ"ק), אך אכילה קלה של לחם או עוגה בשיעור כביצה, או פירות וירקות ובשר ודגים גם יותר משיעור כביצה, מותרת. זאת כיוון שאין חשש שאכילה קלה תשכיח מהאדם את קיום המצווה². 

אדם שרוצה ללמוד, לאכול או לעשות מלאכה בחצי השעה הסמוכה לצאת הכוכבים יכול לבקש מחברו (שאינו לומד, אינו עושה מלאכה ואינו אוכל אכילת קבע), שיזכיר לו לספור ספירת העומר, וכך יהיה מותר לו ללמוד, לאכול או לעשות מלאכה. וכן הוא יכול לכוון לעצמו שעון מעורר או לעשות תזכורת בטלפון הסלולרי, שיזכירו לו לספור ספירת העומר מאוחר יותר³.

אדם שנוהג להתפלל תפילת ערבית במניין בשעה קבועה, רשאי להתחיל במלאכה או בסעודה גם בחצי השעה הסמוכה לצאת הכוכבים, כיוון שיש להניח שבבוא השעה שהוא רגיל להתפלל בה הוא ייזכר בכך מחמת הרגלו⁴. 

יש שנוהגים לא לעשות מלאכה בימי ספירת העומר משקיעת החמה עד השעה שסופרים בה את ספירת העומר גם כאשר המלאכה אינה עלולה להשכיח מהאדם את קיום מצוות ספירת העומר⁵, ורבים אינם נוהגים כן⁶.