מצוות עשה מהתורה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר1. בכל לילה אנו מצווים להזכיר את יציאת מצרים, אך בליל הסדר המצווה היא לספר את סיפור יציאת מצרים באריכות ובהרחבה2. מטרת מצווה זו מפורשת בתורה: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"3. האותות והמופתים שעשה ה' במצרים מוכיחים את מציאות ה', את שלטונו בכל ואת השגחתו על העולם4. ה' יכול היה להוציא את עם ישראל ממצרים בדרכים רבות, אך הוא הוציאנו דווקא על ידי אותות ומופתים, כדי שנספר עליהם לבנינו ונבסס על ידם את האמונה בה'.
אך אין די בכך. ההגדה אינה מסתיימת בסיפור היציאה, אלא בהלל והודאה, כיוון שתכלית הסיפור היא שנתעורר על ידו להכיר בחסדי ה' ולהודות לו על הטובה שגמל עמנו. ההודאה לה' אינה רק על יציאת אבותינו ממצרים, אלא עלינו להרגיש כאילו אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים. שהרי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". לכן, בסוף המגיד אנו אומרים: "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם... לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו"1.
בקריאת ההגדה מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים2. אך כדי לקיים את המצווה בהידור, ראוי לשלב תוך כדי ההגדה דברים שיעוררו את לב השומעים להתבונן ביסודות האמונה הקשורים ביציאת מצרים ולחובת ההודאה על ניסי ה', לחוות עניינים אלו, ולהתחבר אליהם. דרכים רבות ישנן לעורר את הלב, ולכל משפחה מתאימה דרך אחרת. כדי שליל הסדר יהיה לילה משמעותי ומרומם, יש להתכונן לו מראש, לייחד זמן להתבונן בעניין יציאת מצרים, למצוא את הרעיונות הרוחניים המתאימים למשפחה, ולחשוב על הדרך המתאימה להעברת רעיונות אלו. פעמים שמרוב התעסקות בהכנת האוכל והכשרת הבית, עלולים להסיח את הדעת ממצוות "והגדת לבנך", שהיא הלב של ליל הסדר.
סיפור ההגדה צריך להיות מובן לשומעים. לכן עורך הסדר צריך לפרש לילדים הקטנים את ההגדה, כפי דעתם והשגתם. בדרך כלל, מסובים על שולחן הסדר גם בנים ובנות גדולים לצד הקטנים, וצריך לשלב בתבונה בין רעיונות המתאימים לגדולים לבין רעיונות המתאימים לקטנים.
נשים חייבות במצוות הסיפור ביציאת מצרים, כמו שהן חייבות בכל המצוות הנוהגות בליל הסדר. זאת משום שאף הנשים נגאלו משעבוד מצרים, ולא עוד אלא שהגאולה הייתה בזכותן; כדברי חכמים שבזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים1.
כאשר כמה משפחות עורכות יחד את הסדר, אין חובה שכל אחד מהאבות יספר את סיפור יציאת מצרים לבניו. די בכך שעורך הסדר מספר את סיפור יציאת מצרים לכל הנוכחים, וכולם יוצאים בזה ידי חובה1. וכמה טעמים לכך. יש שכתבו שהטעם לכך הוא משום ש'שומע כעונה' (עונה=אומר). כלומר כאשר אדם אומר משהו ומתכוון להוציא את חברו ידי חובה, וחברו שומע ומתכוון לצאת, נחשב זה כאילו השומע אמר בעצמו את הדברים2. ויש שכתבו שהטעם לכך הוא משום ש'שלוחו של אדם כמותו', ועורך הסדר הוא שליח של כל האבות הנמצאים עמו לספר את סיפור יציאת מצרים3. ויש שכתבו שמצוות "והגדת לבנך" מחייבת לדאוג שהילדים ישמעו את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, אך אין חובה שדווקא האב יספר להם את הסיפור4. ויש נוהגים שעורך הסדר משתף גם את שאר המסובים במצוות הסיפור, כדי שכולם יהיו שותפים למצווה5.
הסיפור צריך להיעשות בדרך של שאלה ותשובה. לכן ההגדה נפתחת בשאלה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'". לכן גם תיקנו חכמים לעשות בליל הסדר כמה דברים שיעוררו את הילדים לשאול שאלות. השאלה פותחת את הלב, מעוררת את הסקרנות ומביאה את האדם למצב שהוא משתוקק לשמוע את התשובה לשאלתו. יתרה מכך, כאשר אדם שואל שאלה, השאלה מעסיקה ומטרידה אותו, וכאשר הוא מקבל תשובה לשאלתו, מתעורר בו רגש של שמחה; וכך יסודות האמונה נקבעים בנפש הילד מתוך הזדהות ושמחה1.
מדרישת התורה לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, יש ללמוד יסוד חשוב בחינוך. בדרך כלל, שאלה מגלה חיסרון. השואל אינו יודע משהו, והוא פונה לאביו או לרבו ומבקש מהם שיסייעו לו להבין ולדעת. משום כך, שאילת שאלה עלולה להרתיע: 'איך יגיבו לשאלתי? האם יראו בה סימן לחוסר תבונה? לבערות?' לא בכדי אמרו חכמים "לא הבישן למד"2, משום שבדרך הטבע עלול להיות קושי בשאילת שאלות. הפתרון לחשש זה אינו תלוי רק ביכולת של השואל להתגבר על הבושה, אלא גם באווירה שמשרים ההורה או המורה. ככל שהילד מרגיש בטוח יותר באהבה ובהערכה כלפיו, כך קל לו יותר לשאול שאלות, ביודעו שגם אם השאלה תגלה חיסרון, הוא לא יאבד את האהבה והערכה של הוריו ומוריו כלפיו. דרישת התורה שסיפור יציאת מצרים ייעשה בדרך של שאלות, מלמדת אותנו שהקשר בין הורים לילדים צריך להיות כזה, שהילדים לא יחששו לשאול, כי הם יהיו בטוחים באהבה ובהערכה של הוריהם. ביטחון כזה אינו יכול להיווצר בערב אחד. הוא נבנה לאט לאט, על ידי יחס קבוע של אהבה והערכה גם במפגש עם חסרונות וכישלונות. אם כן, מן הדרישה לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, יש ללמוד שבבית יהודי צריכה לשרור במשך כל השנה אווירה כללית של אהבה והערכה.
גם מי שאין לו בן קטן, צריך לספר ביציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה. לכן גם כאשר אין בסדר ילדים, אחד המשתתפים צריך לשאול "מה נשתנה וכו'". ואפילו אדם שעורך את הסדר לבדו, צריך לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, ולשאול את עצמו "מה נשתנה הלילה הזה וכו'"3.
מפליא הדבר, שאדם צריך לשאול את עצמו "מה נשתנה", הלא כבר הוא יודע את התשובה שישיב לעצמו, ומה תועלת בשאילת השאלה? אלא שיציאה לחרות היא תהליך מקיף ומתמשך, והיא כוללת לא רק מעשים, אלא גם מחשבות. פעמים שאדם מתחבט בשאלה, ונותן לעצמו תשובה שמתאימה לגילו ולמצבו. עוברות שנים, מחשבתו מתפתחת, ידיעותיו מקיפות יותר, והוא נשאר עם אותה התשובה. חג הפסח ומצוות סיפור יציאת מצרים קוראים לו להתחדש ולהתרענן, לא להיות כבול ומשועבד למחשבותיו המוקדמות, לשאול שוב את אותן שאלות ולהתבונן בהן מחדש. משנה לשנה אדם משתנה, גדל, רוכש עוד ידיעות ועוד ניסיון חיים. כאשר הוא נפתח להתבונן על דברים מחדש, חזקה עליו שהתבוננות זו תביא עמה מחשבות חדשות ועמוקות.
כדי לעורר את הילדים לשאול שאלות, תיקנו חכמים לעשות כמה שינויים בליל הסדר, כדי שישימו לבם לשוֹנוּתוֹ של לילה זה ויתעוררו לשאול. אחד השינויים שתיקנו חכמים הוא לחלק לילדים קליות ואגוזים בתחילת הסדר1.
בקריאת ההגדה ישנם שני מנהגים. יש הנוהגים שעורך הסדר קורא את ההגדה בקול, וכולם יוצאים ידי חובה בקריאתו. הטעם לכך הוא ש"בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ"1, כלומר כבוד הוא למצווה שהיא נעשית על ידי כמה אנשים יחד, ולא על ידי כל אחד בנפרד2. ויש הנוהגים שכולם קוראים את ההגדה יחד עם עורך הסדר3, משום שבדרך כלל, קריאת ההגדה לוקחת זמן רב, ויש לחשוש שהשומעים לא יטו אוזנם לקריאה של עורך הסדר4. הדרך המובחרת היא לשתף את כולם באמירת ההגדה, ולכן רצוי יותר לנהוג כמנהג השני, או לנהוג כמנהג הראשון ולחלק את קריאת ההגדה בין כל המסובים, כדי שכל אחד יקרא חלק מההגדה5.
אומרים את ההגדה בקול ובהתפעלות, בשמחה ובחדווה, אך מתוך כובד ראש ויראה. לכן אין להסב בשעת אמירת ההגדה1.
יציאת מצרים - "יסוד ושורש הכול"
פרק ו - מגיד
