מדברי התורה 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', למדו חכמים שאין מוציאים פירות שביעית לחוץ-לארץ.
הפרשנים נתנו טעמים שונים לאיסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל, טעמים שיש להם השלכות הלכתיות לניסיונות היתר הוצאת פירות לחו"ל
מדברי התורה 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול',[1] למדו חכמים שאין מוציאים פירות שביעית לחוץ-לארץ.[2]
הפרשנים נחלקו בטעם האיסור, שיש לו השלכה לעניינים הלכתיים-מעשיים.
פירות השביעית מיועדים לאכילה בקדושה דווקא בארץ ישראל, ובהוצאתם לחוץ-לארץ ישנה פגיעה בקדושה.[3]
את הפגיעה בקדושה ניתן להסביר בצורות שונות, כגון שמא יבואו להחליף בין פירות שביעית הקדושים לפירות חו"ל שאינם קדושים ויבואו לאי-שמירה על קדושת הפירות;[4] חשש שמא הגויים יאכלו את פירות השביעית ויש בכך משום פגיעה בקדושת הפירות המיועדים לישראל ולא לגויים ולא ישמרו דיני השביעית.[5]
ביעור פירות שביעית צריך להתקיים רק בארץ ישראל, ולכן אין להוציא פירות שביעית לחוץ-לארץ.[6]
הפוסקים נחלקו בשאלה האם איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל הוא מהתורה או מדרבנן.[7]
יש הסוברים שתוקף האיסור הוא מדרבנן בלבד, 'מעלה בעלמא',[8] והפסוק ממנו לומדים הוא אסמכתא בעלמא.[9]
ויש הסוברים שתוקף האיסור מהתורה, כפי שלמדו חז"ל דין זה מהפסוקים.[10]
הפוסקים העלו אפשרויות שונות להתיר ייצוא פירות שביעית לחו"ל, היתירים שתלויים במידה רבה בסיבות האיסור, כפי שיתבאר.
יש שהתירו להוציא פירות שביעית לחו"ל כאשר יש חשש שהפירות יירקבו אם יישארו בארץ, וההוצאה לחו"ל תאפשר את קיום הפירות.[11]
טעם ההיתר מבוסס על כך שטעם האיסור להוציא פירות שביעית הוא משום איבוד ופגיעה בקדושת הפירות, אך אם ההוצאה תועיל למיצוי האפשרות של הקדושה, שכן בארץ ישראל יירקבו, מותר.
לפי הטעם שסיבת האיסור להוצאת פירות שביעית לחו"ל היא משום חובת הביעור שיש לקיימו בארץ, אזי יש אפשרות להוציא פירות שביעית קודם זמן הביעור ולהחזירו בזמן הביעור לארץ,[12] או להוציא פירות שביעית בכמות מעטה כדי שייאכלו לפני זמן הביעור,[13] או להוציא פירות אחר זמן הביעור לאחר שהפקירם.[14]
בנוסף הציעו הפוסקים שבמינים בהם אין חובת ביעור ניתן להוציאם לחו"ל.[15]
אולם, יש שמיאנו בדרכים אלו[16] משום שלשיטתם סיבת איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל נובע משום החשש לפגיעה בקדושת הפירות.[17]
יש הסוברים שניתן להוציא פירות שביעית לחו"ל לצורך מצווה, כגון הוצאת אתרוגים לקהילות יהודיות, שללא אתרוגים אלו לא תתקיים בידם המצווה.[18]
בשם הרב חיים ברלין נמסר, שמטע שנטעו אותו למטרת ייצוא הפירות, אין בפירות אלו קדושת שביעית וניתן להוציאם לחו"ל.[19]
אולם, יש שפקפקו בנכונות שמועה[20] זו ואף דחו אותה הלכתית.[21]
בדברי הבבלי (פסחים נב ע"ב) מסופר על רב ספרא שהוציא יין שביעית מהארץ לחו"ל.
התוספות (שם ד"ה רב) ביארו את המקרה בשתי דרכים - האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל הוא למטרת אכילה 'ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת'; יתכן ומדובר שרב ספרא שגג והוציא את היין לחו"ל.
יש פוסקים שהסתמכו על הביאור הראשון של התוספות ובכך התירו הוצאת פירות שביעית לחו"ל באופני הסחורה המותרת, כגון בכמות קטנה[23] או בהבלעה.[24]
אולם יש פוסקים שקיבלו להלכה את הביאור השני של התוספות, ובכך אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל גם למטרת סחורה.[25]
יש הסוברים שפירות שהוצאו מארץ ישראל לחו"ל נאסרו באכילה.[26]
ויש הסוברים שמותרים באכילה.[27]
לסוברים שהטעם לאיסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל, הובאה בבבלי (פסחים נב ע"ב) מחלוקת מה הדין בפירות שיצאו מארץ ישראל לחו"ל:
פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ - מתבערין בכל מקום שהן.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו, משום שנאמר בארצך.
הפוסקים הכריעו כדעה הראשונה, שבמקרה ואדם הוציא פירות שביעית לחו"ל, ללא עמידה בהיתרים הנ"ל, עליו לבערם במקומם.[28]
כאמור, ישנו איסור להוציא פירות שביעית מהארץ לחו"ל, ונחלקו הפוסקים מאלו גבולות של ארץ ישראל נאסר להוציא פירות.
במשנה (שביעית פ"ו מ"ה) נחלקו התנאים האם מותר להוציא פירות שביעית מהארץ לסוריא, ונפסקה ההלכה כדעת האוסרים.[29]
בדברי הירושלמי (שביעית פ"ו ה"ד) נאמר בעניין זה: 'אשכח תני רבי יודה אמר עד גזיב. רבי שמעון אומר, עד אמנה'. כזיב היא נקודת הגבול של עולי בבל, ואילו אמנה משמשת כנקודת הגבול של עולי מצריים.[30] נמצא, שהוצאת הפירות לגבול עולי מצריים נתונה במחלוקת תנאים, ולדעת תנא-קמא, שהלכה כמותו, אין להוציא את הפירות מעבר לגבולות עולי בבל.
ואכן, יש פוסקים הסוברים שאין להוציא פירות שביעית מגבול עולי בבל לגבול עולי מצריים.[31]
אולם לרוב הפוסקים הדבר אפשרי,[32] ולכן ניתן להוציא פירות שביעית לאילת וסביבתה.[33]
חלקה הדרומי של הערבה, לפי חלק גדול מן הדעות, לא היה שייך לארץ ישראל גם בתקופת בית ראשון ואיננו כלול בגבולות עולי מצריים. בפשטות לפי ההלכה למקום זה אין שום היתר להוציא את פירות השביעית.
יש מי שהתיר זאת מכמה סיבות:[34]
[1] ויקרא (כה, ז).
[2] מדרש הגדול (פרשת בהר כה, ז); ספרא (בהר פרשה א תחילת פ"א אות ט); שביעית (פ"ו מ"ה); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה הי"ג).
[3] יתכן להסביר שיטה זו עפי"ד הסוברים בדעת הרמב"ן (השמטות לספהמ"צ מצוות עשה ג) שיש מצווה באכילת פירות שביעית. א"כ, מצווה זו נוהגת בארץ ישראל ולא בחו"ל. הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ה הי"ג) הביא הלכה זו בפרק העוסק בדיני קדושת הפירות, ויתכן שלדבריו זו הסיבה לאיסור.
[4] ראב"ד (תורת כהנים, פרשת בהר פרשה א ה"ט); ר"ש משאנץ (תורת כהנים, פרשת בהר פרשה א ה"ט).
[5] ערוך השולחן (הל' שמיטה סי' כד סעי' כה).
[6] ניתן ללמוד כן מדברי המשנה (שביעית פ"ו מ"ה) שערכה השוואה בין הוצאת שמן שריפה להוצאת פירות שביעית לחו"ל: 'אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל'. ומשום ששמן שריפה צריך להתבער במקומו, כך גם פירות שביעית עליהם להתבער במקומם. ריבמ"ץ (שביעית פ"ו מ"ה); ר"ש (שם ד"ה שמן); רא"ש (שם); תפארת ישראל (שם יכין אות לג; הלכתא גבירתא, מ"ה); רע"ב (שם), למד כן מהפסוק שהוא המקור לדין: 'וכן פירות שביעית צריכים ביעור בארץ דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה, והעיר על כך מלאכת שלמה (שם): 'אמר המלקט מילת לאכול היא עיקר ראיית הביעור'; מהר"א פולדא (שביעית פ"ו מ"ה ד"ה שמן); רש"ס (שם ד"ה וכן בפירות); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק צו), למד כן בדעת הרמב"ם.
[7] ראו: מנחת שלמה (שביעית פ"ו מ"ה ד"ה ופירות).
[8] לשון חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק ג).
[9] שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' כד).
[10] רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ה סעי' יח, סט ע"ב); משמרת להבית (שם כב ע"א ד"ה ומ"ש).
[11] רידב"ז (בית רידב"ז, סוף סי' ה); משמרת להבית (סוף בית רידב"ז, יח ע"א ד"ה ואמנם).
[12] ראו: ציץ הקדש (ח"א סי' טו אות ה): 'ולכאורה היה אפשר למצוא תקנה לשלוח מפה האתרוגים ע"מ להחזירם לפה אחר החג, דבכה"ג י"ל דליכא איסור הוצאה, דהא האכילה והביעור יהיה בארץ ישראל'; כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פט"ו גידולי ציון ס"ק ד).
[13] שו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו ד"ה ע"ד מסחר), בדיעבד: 'כאשר כבר הוציאו סוחרי אתרוגים מא"י השתדלתי שישלחו לי אתרוג באופן שאשלם דמיו אחר החג ותיכף אחר החג צויתי לטגן את האתרוג ולאכול בקדושת שביעית'; קריינא דאגרתא (ח"א סי' קנא) בשם החזו"א: 'והקיל מרן שליט"א לשלוח לחו"ל לצורך מצווה באופן שתיכף אחד סוכות יטגנו אותו ויאכלו קודם זמן הביעור'; חוט שני (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק מ ד"ה ובשם), בשם החזו"א; מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' מז); חוט שני (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק מ ד"ה ולמעשה); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק צה).
[14] ספר השמיטה (עמ' לו סעי' ה); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' יב סעי' סא); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פט"ו סעי' ט).
אולם, יש שאסרו להוציא פירות שביעית לאחר הביעור, ראו: תפארת ישראל (שביעית, הלכתא גבירתא פ"ו מ"ה); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כד בית ישראל ס"ק נו) שלדבריו כיון שכן חלה חובת הביעור בארץ ולא ניתן להוציאם. דבריו מבוססים על הבנתו שמהות ביעור פירות שביעית היא שריפה וכילוי מהעולם, כדעת הרמב"ם.
[15] רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ה ס"ק יח ד"ה ומה, נ ע"א). ראו את דעת הרב פנחס אפשטיין (בתוך: שו"ת משנת יוסף, ח"ב סי' כו), שהתיר להוציא אתרוגים של אוצר בי"ד משום שבהיותם באוצר בי"ד אין צריכים ביעור; בשו"ת אז נדברו (חי"ד סי' נב) צירף את דעתו להתיר הוצאת אתרוגים.
[16] שו"ת משיב דבר (ח"ב סי' נו ד"ה ע"ד מסחר); חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק ג). ראו גם: שו"ת משפט כהן (סי' פו): 'ושל ישראל אף על פי שאני מקיל לאחרים, מפני הדחק וחיי נפש ממש, לסמוך על ההפקעה, מ"מ כשאני לעצמי אין לי עסק בפירות שביעית ח"ו, ואיך אתעסק להוציאם לחו"ל'; אגרות הראי"ה (ח"א אגרת שלב): 'נמנעתי בשנה זו מלעשות דבר בפועל בעצמי בענין שלוח פירות ארץ ישראל לחו"ל, מפני קדושת שביעית'.
[17] ערוך השולחן (הל' שמיטה סי' כד סעי' כה); הראי"ה קוק, בהערה הקודמת.
[18] חזו"א (בתוך: דרך אמונה, סוף ח"ד מכתב יח); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' קט סעי' ו); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה הי"ג ס"ק צו).
[19] הרב אברהם אביש מרדכי הלוי אייזן (בתוך: בית רידב"ז, סי' ה ס"ק יח שאלת חכם עב ע"ב ד"ה שלמא למר). בביאור השיטה, ראו: מעדני ארץ (סי' י אות ה). ראו: שו"ת באהלה של תורה (ח"ג סי' ח אות יד), שניתן להסתמך על שיטה זו כאשר המטע בבעלות גוי, ולכן הציע להקנות את המטע לגוי; כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פט"ו גידולי ציון ס"ק ג) שצירף שיטה זו להקל להוציא אתרוגים לחו"ל.
[20] רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ה ס"ק יח עב ע"ב ד"ה ומה שכתב): 'ומה שכתב בשם הגאון הר"ח ברלין... אנכי לא ידעתי שום מקור להוראה זו'.
[21] מעדני ארץ (סי' י אות ה).
[22] להרחבה בנושא הוצאת אתרוגים לחו"ל, ראו: ובשנה השביעית (ח"א עמ' 75-79).
[23] חכמת אדם (שער משפטי הארץ פי"א בינת אדם ס"ק ה); הרב יעקב משה חרל"פ (קונטרס אחרון לספר ציץ הקדש, ח"א סי' טו).
[24] שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קכא אות ז); ציץ הקדש (ח"א סי' טו אות ה), בשם מהרי"ל דיסקין; שבת הארץ (קונטרס אחרון סי' כג; פ"ה הי"ג); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פט"ו סעי' ט); פסקים וכתבים (ח"ג סי' סט); שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' מב); הרב בנימין זליבר (שו"ת אז נדברו, חי"ד סי' נב; ברית עולם, שביעית סי' ח סעי' לא; שביתת הארץ, עמ' מז-מח).
[25] ר"ש (שביעית פ"ו מ"ה); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כד סוף ס"ק נו): 'דעיקר הוא תירוץ ב'; חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק ד ד"ה פסחים); שולחן שלמה (שביעית עמ' קמט).
[26] ראב"ד (תורת כהנים, פרשת בהר פרשה א ה"ט); ר"ש משאנץ (תורת כהנים, פרשת בהר פרשה א ה"ט).
[27] חזו"א (שביעית סי' י ס"ק ו); שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' מב).
[28] פסחים (נב ע"ב); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז הי"ב). אולם, ראו: רדב"ז (הל' שמיטה פ"ז הי"ב) שהביא דעה שפסקה כדעה השנייה, שיש להחזיר את הפירות לארץ ישראל ושם לבערם. לכן יש מי שהוסיף: 'ואם רוצה להחזירם לארץ ישראל ולבערם שם, מותר ותבוא עליו ברכה', ראו: ברית עולם (שביעית סי' ח סעי' לא).
[29] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה הי"ג; פיהמ"ש שביעית פ"ו מ"ה); רע"ב (שביעית פ"ו מ"ה); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פט"ו סעי' ט).
[30] ראו כן: מלאכת שלמה (שביעית פ"ו מ"ה ד"ה שמוציאין).
[31] תורת הארץ (קלירס, ח"א פ"ח אות סא; ח"ב ביאורים פ"ב אות מ).
[32] חזו"א (שביעית סי' יג ס"ק ג);
[33] מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' מז; שם הערה סו); הרב יעקב אריאל, בקישור: https://www.toraland.org.il/1583
[34] הרב יעקב אריאל, בקישור: https://www.toraland.org.il/1583