עמוד ראשי קדושת פירות שביעית המינים שיש לנהוג בהם קדושת שביעית
שלב גידול הצמח הקובע לקדושת שביעית איסור סחורה אוצר הארץ
הנחיות לשיווק ירקות ופירות ולרכישתם טיפול בשאריות מזון שימושים נוספים בפירות שביעית
ביעור פירות שביעית המצוות התלויות בארץ בשמיטה ביעור מעשרות וּוידוי מעשרות
שמיטת כספים, פרוזבול ו"הקהל" דיני שביעית בשנה השמינית ארבעת המינים
א. נאמר בתורה:[1] "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חכמים: "כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה – חייב אתה לבער אותו המין מן הבית".[2]
ב. בהגיע זמנה של מצוות הביעור – צריך כל אדם להוציא מביתו את פירות השביעית שנותרו ברשותו מאותו המין ולהפקיר אותם לעניים ולכל אדם, כפי שיתבאר לקמן.[3]
ג. חובת הביעור חלה על כל פרי או ירק שגדל בארץ ישראל, ושיש בו קדושת שביעית, כגון:[4]
ד. אין חובת ביעור בפירות שאין בהם קדושת שביעית, כגון:
3. מקרים שבהם לא חלה חובת ביעור
ה. גם המחמירים לנהוג קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, אינם חייבים לבער פירות אלו.[8]
ו. אין חובת ביעור על פירות שבשעת הביעור מופקרים או נמצאים ברשות אוצר בית דין,[9] אבל יש לבער פירות שנלקחו לפני כן מן ההפקר או מאוצר בית הדין.
ז. אין חובת ביעור על פירות שעדיין לא נקטפו מהעצים. פירות אלו נפטרו מביעור, ואין חובה לבערם לאחר זמן הביעור.[10] מקרה זה שכיח בגינות פרטיות, בהן נותרים פירות על העצים בזמן שכבר לא ניתן למצוא את הפרי בפרדסים ומטעים.
ח. חובת הביעור חלה על פירות שאינם מתקיימים משנה לשנה. אולם פירות שאינם כלים מהשדה (כגון פקעות רב שנתיות, צמחי תבלין, נענע וכדומה) – לא חלה עליהם חובת ביעור.[11]
ט. פירות שביעית שאינם נגמרים בשדה אלא לאחר הופעת פירות שמינית (כגון צמחי תבלין שונים) – פטורים מביעור,[12] והוא הדין במקרה שיש בארץ פירות מאותו מין במקומות שאין בהם קדושת שביעית (כגון בשדות גויים) או בגבולות עולי מצרים.
י. כשם שחלה חובת ביעור של מאכלי שביעית, כן יש לבער את "דמי השביעית", שהם מטבעות הכסף שקנו בהם פירות הקדושים בקדושת שביעית.[13]
יא. המבשל או הכובש פירות שביעית עם מאכלים שאין בהם קדושת שביעית, ופירות השביעית נתנו טעם באותם דברים, יש לבער גם מאכלים אלה בהגיע שעת הביעור של פירות השביעית מאותו המין.[14]
יב. פירות שביעית שנתערבו עם פירות מאותו המין שאין בהם קדושת שביעית, כל התערובת חייבת בביעור, גם אם הכמות של פירות השביעית בתערובת מזערית.[15]
יג. חובת הביעור משתנה בכל מין לפי תכונת גידולו ואכילת החיה מהשדה.[16] כל הארץ נחשבת לאזור אחד לדין ביעור.[17]
יד. חז"ל קבעו זמני ביעור למינים אחדים. זמנים אלו תקפים כאשר לא ידוע מתי אותם מינים כלו בשדה.[18] לזמנים אלו ראה בנספח ביעור פירות שביעית.
טו. פרי שיש לו שני יבולים בשנה (כגון לימון) – זמן הביעור שלו הוא מועד כילוי היבול השני.[19] פירות שיש להם זנים שונים, זמן הביעור ייקבע בהם על פי הזן האפיל יותר (בתפוזים למשל ייקבע זמן הביעור על פי הוולנסיה הראויה למאכל רק באביב של השנה השמינית).
טז. מועד הביעור של האתרוג הוא בשנה השמינית, כשכלים האתרוגים של השביעית.[20]
יז. זמן הביעור הגיע אף אם מין מסוים כלה לחיה מהשדה אבל נותרו פירות ממנו בחצר המשתמרת,[21] או אם פרי מסוים כלה לחיה משדה הבעל, אבל קיים עדיין בשדות שלחין שמשקים אותם.[22]
יח. אם כל הפירות מאותו מין גדלים רק באמצעים מלאכותיים ואין פירות הגדלים באופן טבעי – זמן הביעור הוא כשיכלו הפירות הגדלים באמצעים מלאכותיים.[23]
יט. זמן הביעור בירקות שגדלים בחממות או בבתי רשת ייקבע על פי הכללים כדלקמן:
כ. קליפות וגרעינים המיוחדים לבהמה (או לשימוש אחר שקדושת שביעית חלה עליו) שנשמרו בנפרד מהפירות (כגון קליפות הדרים המיועדות לרפתות) – זמן ביעורם ייקבע על פי הזמן שבו הקליפות והגרעינים נרקבים בשדה.[25] אבל אם הקליפות והגרעינים מיועדים למאכל אדם (כגון קליפות תפוז שמכינים מהן סוכריות), או שהם נשמרים עם הפירות – ייקבע זמן ביעורם לפי זמן ביעור הפירות עצמם.[26]
כא. חובת הביעור חלה רק על אדם שיש ברשותו פירות שביעית בכמות העולה על מה שדרוש לכל אחד מבני הבית למזון לשבוע אחד (מזון ג' סעודות). [27] בחישוב הכמות של מזון ג' סעודות ניתן לחשב גם סעודות גדולות באופן מיוחד, כגון יין עבור ארבע כוסות לליל הסדר, סעודות מצווה, שמחות שונות וכדומה.
כב. בהגיע שעת הביעור, מותר להניח בביתו מזון לשבוע אחד לכל אחד מבני הבית, או לתת לכל אדם מישראל שאין בידו מזון לשבוע אחד מפירות שביעית אלו.[28]
כג. אין המחזיק בפירות חייב לאכול את כל הכמות בשלוש הסעודות הקרובות, ומותר לו לאכול מהם בכל זמן.
כד. יש לקיים מצוות ביעור אם נשארו ברשותו פירות רבים יותר ממזון שלוש סעודות, ולא מצא מישהו שיכול לתת לו אותם.[29]
כה. המנהג בארץ ישראל הוא שמצוות הביעור מחייבת להפקיר את הפירות לכל הרוצה לבוא ולקחת אותם,[30] ואין לשרוף פירות אלו.
כו. מלכתחילה צריך כל אדם להוציא את הפירות מרשותו ולהפקיר אותם בפני שלושה בני אדם. ואם אינו יכול להוציא את הפירות מביתו, יביא שלושה אנשים לביתו ויפקיר בפניהם.[31]
כז. מותר לאדם להפקיר את הפירות בפני שלושה מחבריו, אף על פי שיודע שלא יזכו בפירות. לאחר שקיים את מצוות הביעור יכול לחזור ולזכות באותם פירות.[32]
כח. בשעת הדחק, מי שאין לו אפשרות להפקיר בפני שלושה חברים, מותר לו להוציא את הפירות לרשות הרבים או לחצר שאיננה משתמרת, ולהפקירם בשעה שאין שם אדם. אחר כך מותר לו לחזור ולזכות בהם.[33]
כט. הפקר הפירות צריך להיות על ידי אמירה שהם מופקרים לכל אדם. נוסח ההפקר המובא בדברי חז"ל הוא: "אחינו בית ישראל: כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול".[34]
ל. מלכתחילה פעולת ההפקר צריכה להיעשות על ידי הבעלים עצמם. בשעת הצורך ניתן להפקיר גם על ידי שליח, ומן הראוי שחוץ מההפקר של השליח יפקיר גם בעל הפירות בינו לבין עצמו.[35]
לא. במקרים שיש ספק מהו זמן הביעור המדויק, כגון במינים שגדלים באזורים שונים בארץ, יש להפקיר את הפירות בזמן שבו מתחיל הספק, ואחר כך לנהוג על פי סדר העדיפויות דלקמן:
לב. חובת הביעור חלה גם על כסף שנתפס בקדושת שביעית. ביעורו הוא בזמן ביעור הפירות המקוריים שנרכשו בכסף זה, ועליו לקנות בדמי שביעית אלו פירות ולהפקירם כדין הפירות עצמם.[39]
לג. ככלל, אין לחשוש שסתם המעות המצויים בשוק הם מעות הקדושים בקדושת שביעית, מכיוון שרובו המכריע של המסחר בשביעית נעשה בהיתר, בין מדובר במעות שניתנו בעבור טרחת שליחי בית הדין, בין בעבור תוצרת היתר מכירה, ובין בעבור פירות מאיסום שישית, מייבוא או של נוכרים.[40]
לד. הכובש כמה מיני פירות שביעית ביחד והגיעה שעת הביעור של אחד מהם – צריך להוציא את הפרי שהגיעה שעת ביעורו ולקיים בו את מצוות הביעור, אבל שאר התערובת אין בה חובת ביעור אף על פי שיש בה מטעם הפרי שכבר הגיע זמן ביעורו.[41] עם זאת, אם כבש את הפירות לאחר שהגיעה שעת ביעורו של אחד המינים, כל התערובת אסורה (אלא אם כן האיסור בטל בשישים).[42]
לה. הביעור מפקיע רק את בעלותו של האדם על הפירות ואינו מפקיע כלל את קדושת הפירות, ויש לנהוג בהם קדושת שביעית גם לאחר זמן הביעור.[43]
לו. אם עבר ולא הפקיר באופן מודע את הפירות בזמן הביעור – הפירות נותרו כאמור בקדושתם[44] והם אסורים באכילה ואף בהנאה,[45] ויש לקוברם או להניחם בתוך שקית, ולאחר שירקיבו מעט ניתן להשליכם לפח.
לז. אם אדם לא ביער את הפירות מחמת אונס, כגון:
במקרים אלו הפירות לא נאסרו, ועליו להפקירם מייד כשיוכל.[46]
לח. מי שקיבל פירות שביעית מחברו לאחר שעת הביעור שלהם ויש לו ספק אם הופקרו בזמנם – יכול לקיים בהם את מצוות הביעור מייד ולאוכלם.[47]
לט. אם זמן רב לאחר זמן הביעור אדם רכש מוצרים הקדושים בקדושת שביעית ומסומנים כמוצרים של אוצר בית דין, כגון יינות, שמנים וכיו"ב, הוא יכול לסמוך על כך שהפירות היו ברשות בית הדין בזמן הביעור, והוא רשאי להשתמש במוצרים אלו.
מ. פירות א"י שהוצאו לחו"ל והגיע זמן ביעורם בארץ – צריך לקיים בהם את מצוות הביעור במקומם בחו"ל, ואסור להעבירם ממקום למקום, ומותר להחזירם לארץ על מנת לבערם בארץ.[48]
מא. מותר לייצא את הפירות לאחר שקיימו בהם את מצוות הביעור.[49]
מב. כלי שבישלו בו פירות שביעית אינו חייב הכשרה.[50]
[1] ויקרא (כה, ז).
[2] תורת כהנים (בהר פר' א הל' ח); רמב"ם (פ"ז ה"א). לדעת רש"י (יומא פג ע"א ד"ה טבל) חובת הביעור בשביעית מדין תורה. ואילו לדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז) חובת הביעור היא מדרבנן וחלק ממצוות ההפקר. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ב).
[3] ראה תוספתא (שביעית ח, ד).
[4] משנה (שביעית ז, א).
[5] ספר השמיטה (עמ' מג סעיף ב).
[6] שביעית (פ"ז ה"ג). הרמב"ם (פ"ז הט"ו) כתב לעניין קליפות וגרעינים שאין בהם ביעור. וביאר בפאת השולחן (סי' כז ס"ק לו) שמכיוון שאינם ראויים לאכילה אלא בשעת הדחק,
אין בהם ביעור. ועיין שבת הארץ (פ"ז הט"ו הערה 3).
[7] עיין שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב/2).
[8] המבי"ט (ח"א סי' כא ד"ה כתב, סי' שלו ד"ה ואם; ח"ג סי' מה) מביא את דברי ר"ש הזקן, שאפילו אם יש קדושת שביעית בשל נוכרים, אין בהם חיוב ביעור. ועיין שבת הארץ (פ"ד הכ"ט הערה 10; פ"ז ה"א אות ו).
הרש"ס (פ"ו הסוף ה"א, פ"ט מ"ח ד"ה ולעניין ביעורן) החמיר וטען שיש ביעור גם בפירות נוכרים. ועיין שבת הארץ (פ"ד הכ"ט אות ב/1, פ"ז ה"א אות ו). לדעה זו כתב הרידב"ז (מובא בספר השמיטה עמ' מו הערה 6) שאם קנה מהעכו"ם לאחר שעת הביעור מלכתחילה עליו להפקיר בשעת הקנייה, ובדיעבד הפירות מותרים.
[9] חזו"א (סי' יא ס"ק ז). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ב/4; פ"ז ה"ו אות ב). לדעת הרש"ס (פ"ט מ"ג ד"ה ואני אומר) יש לבער גם פירות שברשות בית הדין. וכן דעת הגר"מ אליהו. והוסיף שמכיוון שלדעת הרמב"ם לא הוזכר עניין אוצר בי"ד, יש להחמיר בביעור פירות אלו. ועיין חזו"א (סי' יא ס"ק ז ד"ה אם).
[10] חזו"א (יא, ז ד"ה אם הגיע).
[11] שביעית (פ"ז מ"א); רמב"ם (פ"ז ה"א). בהגדרת זמן "כלה לחיה" נחלקו הפוסקים, עיין שבת הארץ (פ"ז ה"א אות א).
[12] בית רידב"ז (סי' ח סעיף יג, סימן ה סעיף יח בהג"ה לפאת השולחן, הערה למשמרת הבית אות ל דף כב ע"ב); הרב קוק (שבת הארץ פ"ד הט"ז אות ג, ועיין קונ"א סי' כד); הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק יז; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סימן נא אות טו). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"א אות ה). והגר"ש ישראלי סבר שאף אם נותרו פירות בעצי ערלה, שאר העצים פטורים מביעור.
החזו"א (סימן טו ס"ק ג ד"ה נראה, ובמש"כ) אמר שרק פירות הקדושים בקדושת שביעית פוטרים מביעור. וכן משמע מהרש"ס (פ"ז מ"ב ד"ה וקוצה). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"א אות ה הערה 16).
[13] שביעית (פ"ז מ"א); רמב"ם (פ"ז ה"ז).
[14] מקדש דוד (סי' נט אות ב ד"ה אמרינן הכובש); שבת הארץ (פ"ז ה"ו אות ג והערה 10; פ"ז הכ"א הערה 3). לדעת הריבמ"ץ (פ"ז מ"ז) יש להקל אם מוציאים את פירות השביעית לפני שעת הביעור, ונשאר רק טעם הפרי. ועיין שבת הארץ (פ"ז הכ"א אות א/3).
[15] רמב"ם (פ"ז הכ"ב). הר"ן (נדרים נח ע"א ד"ה אבל) אמר שרק כשנתערב קודם שעת הביעור אוסר בכל שהוא, אבל אם נתערב לאחר שעת הביעור בטל בנותן טעם. עיין שבת הארץ (פ"ז הכ"ז אות ב/3).
[16] שביעית (פ"ט מ"ב); רמב"ם (פ"ז ה"י).
[17] בזמן חז"ל היו שחילקו את ארץ ישראל לשלושה אזורי ביעור שונים והיו שחילקו לתשעה אזורי ביעור (שביעית פ"ט מ"ב); רמב"ם (פ"ז ה"ט ה"י). אך לדעת חכמת אדם (שערי צדק פרק יט סעיף ט) בימינו יש לכל הארץ דין אזור ביעור אחד מפני שמובילים את פירות השביעית לכל אזורי הארץ. והגר"מ אליהו הוסיף בטעם הדבר שכיום תכונת הגידול דומה בכל האזורים. ועיין שבת הארץ (פ"ז הי"א אות ד).
[18] עפ"י שביעית (פ"ט מ"ג). הגר"ש ישראלי (הערת עורך, ברקאי ה, עמ' 122-119) ושו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לו בסופו) כתבו שבמציאות בימינו אין ענבים בכרמים החל ממחצית החורף. ולכן יש לבער מספק מתקופה זו. ועיין שבת הארץ (פ"ז הי"א אות ב); ברקאי (ח"ה עמ' 128-103); המעיין (תמוז תשמ"א, עמ' 3).
[19] עפ"י שביעית (פ"ט מ"ד). כמו כן הגרש"ז אויערבך (כרם ציון פרק יז; גידולי ציון ס"ק א; מנחת שלמה סי' נא אות טו).
בחידושים וביאורים (שביעית סי' ו ס"ק ד ד"ה שביעית) כתב שאם הפירות השניים לא הבשילו בכלות הפירות הראשונים, יש לבער את הפירות הראשונים כשמגיע זמן ביעורם. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ה אות ה).
[20] הרב קוק (שבת הארץ, קונ"א סי' כד); ספר השמיטה (עמ' מה סעיף ט והערה 4). בכרם ציון (פרק יז סעיף יד) מובא שיש פוטרים אתרוג מביעור. ועיין שבת הארץ (פ"ד הי"ב אות ו-ח). הגר"מ אליהו הוסיף שבאתרוג התימני אין ביעור, מפני שכל הזמן יש אתרוגים על העץ, אבל באתרוגים אחרים בדרך כלל יש ביעור.
[21] שביעית (פ"ט מ"ד); שבת הארץ (פ"ז ה"ד אות ב).
[22] תוספתא (פ"ז הי"ב); שבת הארץ (פ"ז הי"א אות ה).
[23] תוספתא (פ"ז הי"ב) עפ"י הגהת הגר"א (אות כ); שבת הארץ (פ"ז הי"א אות ה).
[24] שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לה). ועיין שבת הארץ (פ"ז הי"א אות ה).
[25] רמב"ם (פ"ז הט"ו).
[26] ספר השמיטה (עמ' מד סעיף ה).
[27] עפ"י שביעית (פ"ט מ"ח); תוספתא (פ"ח ה"ד); רמב"ם (פ"ז ה"ג). ועיין שבת הארץ (שם אות א). חזו"א (סי' יא ס"ק ו ד"ה ובענין), הגדרת שבוע לעניין זה היא הכמות הממוצעת שאדם רוכש לביתו בכל קנייה, וכן הגדרת 'מעט מעט' שמותר לבעלים לאסוף היא לכמה ימים. ומובא בחזו"א הנ"ל שג' סעודות הכוונה היא לצרכים הבסיסיים של האדם
[28] שביעית פ"ט מ"ח, תוספתא (פ"ח ה"ד), רמב"ם (פ"ז ה"ג) ועי' שבת הארץ (שם אות א).
[29] רמב"ם (פ"ז ה"ג).
[30] רמב"ן (ויקרא כה ז) על פי דברי התוספתא (פ"ח ה"ד). וכן המנהג על פי מה שכתב בתוספת יום הכפורים (דף לה עמ' ג). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ג, הערה 8). לדעות הסוברים שהביעור הוא בשריפה עיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ב), משפט כהן (סי' פג); ספר השמיטה (עמ' מה הערה 3).
[31] ביאור הגר"א לירושלמי (פ"ט מ"ד). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 14).
[32] חזו"א (סי' יא ס"ק ו-ז, סי' כו; סדר השביעית אות א). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ב סעיף 4-3).
[33] ירושלמי (פ"ט ה"ד). הרב קוק (שבת הארץ פ"ז ה"ג אות ב/4) למד דין זה רק למ"ד שביעור הוא מדרבנן, אבל לדעות שביעור מדאורייתא יש להפקיר בפני ג' בני אדם. הגר"ש ישראלי הקל לנהוג כן אפילו שלא בשעת הדחק.
[34] תוספתא (פ"ח ה"ד); רמב"ם (נדרים פ"ב הי"ד); טור ושו"ע (חו"מ סי' רעג).
[35] כך הורה הגר"מ אליהו. ועיין ר"ן (לרי"ף פסחים דף ג ע"ב, ד"ה ונבטליה); משנה ברורה (סי' תלד ס"ק טו); משפטי ארץ (פרק לא סעיף ה).
[36] ספר השמיטה (עמ' מו סעיף יב); הגרש"ז אויערבך (מעדני ארץ קובץ הערות סי' ח אות יח; מנחת שלמה סי' נא אות יח).
[37] חזו"א (סי' כו, סדר השביעית אות ה ד"ה קנה).
[38] כך הורה הגר"מ אליהו. ועיין שו"ת משנת יוסף (ח"ג סי' לו).
[39] רמב"ם (פ"ז ה"ז); רדב"ז (שם). ולדעת הרש"ס (פ"ז מ"א) ביעור דמי שביעית הוא בראש השנה של השנה השמינית. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ז אות ג). הגר"מ אליהו הוסיף שאם יש לו דמי פירות של כמה סוגים ביחד, ינהג כמו בסעיף יד.
[40] למעשה, בכל שמיטה איש ועדת השמיטה היה פודה על פרוטה בכל יום את הכסף שנמצא בארץ.
[41] שביעית (פ"ט מ"ה); שבת הארץ (פ"ז ה"ו). הר"ש (פ"ט מ"ה) אומר שדין זה נאמר רק בירק, אבל בפירות חייב לבער את הטעם שנקלט בשאר המינים.
[42] לחם משנה בהסבר שיטת הראב"ד (מאכלות אסורות פט"ו ה"ו). ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ו אות ג הערה 13).
[43] ריבמ"ץ (פ"ט מ"ב). וכן הורה הגר"ש ישראלי. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 11).
לדעת הר"ש (פ"ט מ"ז) לאחר שעת הביעור אין קדושת שביעית בפירות. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 18).
[44] מנחת שלמה (סימן קלב).
[45] רש"י (יומא פג ע"א ד"ה טבל); שבת הארץ (פ"ז ה"ג אות ג).
לדעת בעל פאת השולחן (תקלין חדתין שקלים פ"ג מ"ב) יש לאסור אף בהנאה. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 25).
[46] ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ); שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 26).
לדעת השל"ה (שער האותיות, קדושה) אפילו אם נאנס ולא הפקיר הרי הפירות אסורים. ועיין שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 28). והגר"מ אליהו הורה שאם שגג אומנם נאסרו לו, אך מותרים לאחרים. ועיין שבת הארץ (הערה 23).
[47] ועיין רש"ס (פ"ט מ"ט); חזו"א (סי' יא ס"ק ו); שבת הארץ (פ"ז ה"ג הערה 25, 29).
[48] רש"י (פסחים נב ע"ב ד"ה בכל מקום). ועיין שבת הארץ (פ"ז הי"ב אות ד).
[49] מכיוון שאחד מטעמי איסור היצוא הוא החובה לבער את הפירות בארץ, ולכן אחרי הביעור אין בכך בעיית ביעור, אם כי יש לתת את הדעת על כך שעדיין קיים בפירות אלו דין של חובת האכלתם לישראל דווקא, כפי שנדרש 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – לכם ולא לעכו"ם'.
[50] מנחת שלמה (א, נא סע' יט).