התורה ייעדה את פירות השביעית לאכילה, 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה', ואחת ההגבלות של חז"ל מכך היא איסור הפסד פירות שביעית, 'לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד'. ישנן צורות שונות של דרכי אכילה מקובלות שרק כך ראוי לאכול את פירות השביעית, ודרכים אחרות מהוות הפסד הפירות.
התורה ייעדה את פירות השביעית לאכילה, 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה',[1] ואחת ההגבלות של חז"ל מכך היא איסור הפסד פירות שביעית, 'לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד'.[2]
ישנן צורות שונות של דרכי אכילה מקובלות שרק כך ראוי לאכול את פירות השביעית, ודרכים אחרות מהוות הפסד הפירות.[3]
ניתן להציע שני כיווני הסבר לסיבת איסור הפסד פירות השביעית:[4]
ניתן להרחיב דרך זו בכך שישנה בעלות מוגבלת של האדם בפירות שביעית, הוא לא יכול לעשות בהם כרצונו כבכל שנה, אלא עליו להתנהג בשימושים הראויים להם. דבר זה נלמד מהפסוק 'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה'. המילה 'לכם' מהווה הרחבת הבעלות של האדם לכל השימושים ביבול, אך מיד באה המילה 'לאכלה' לצמצם ולהורות שבעלות האדם מוגבלת רק לייעודי אכילה ולא לדברים אחרים.[7] בכך התורה ייעדה את פירות השביעית 'לאכלה' כביטוי לשימושים המותרים, ויתר השימושים נאסרו לו לאדם משום העדר הבעלות שלו על היבול לעניין זה.
ישנן כמה השלכות משתי דרכי הבנה אלו בסיבת איסור הפסד פירות שביעית:
1. עירוב פירות שביעית מועטים עם רוב פירות שאינם בקדושה
במקרה ואדם מערב פירות שביעית מועטים עם פירות רבים שאינם קדושים בקדושת שביעית, הוא אמנם מבטל את הקדושה שיש בפירות השביעית, שהרי בטלו ברוב הפירות שאינם קדושים, אך בפועל הם קיימים ולא מופסדים.[8]
2. סחיטת פירות שביעית למיץ
חוץ מיין ושמן היוצאים מהענבים והזיתים, משקה היוצא מפירות מוגדר 'זיעה בעלמא' ואינו חשוב דיו כדי שתחול עליו קדושת שביעית. לפיכך, אדם הסוחט פירות שביעית למיץ מפקיע את קדושת הפירות, למרות שבפועל הוא אינו מכלה ומפסיד אותם.[9]
המכנה המשותף בין ב' תרחישים-השלכות אלו הוא שהאדם מפסיד את הקדושה ולא את הפירות ובכך הדין במקרים אלו תלוי בשתי ההבנות באיסור הפסד פירות שביעית - להבנה שאיסור ההפסד נובע מקדושת הפירות, אסור לבטל או לסחוט את הפירות שבכך הוא מפסיד את הקדושה שבהם. אך להבנה שאין האיסור נובע מהקדושה אלא הינו איסור עצמי לגזול את הציבור, הרי במקרים אלו הוא אינו מכלה ומאבד את הפירות באופן מעשי.
1. הגדרה
פירות שביעית ניתנו לאדם לכל צרכיו, כדברי חז"ל: 'והייתה שבת הארץ לכל לאכלה, לכם - לכל צרכיכם'.[10] ואכן, פירות הקדושים בקדושת שביעית ניתנו לאכילה, שתייה, סיכה, הדלקת הנר וצביעה.[11] אולם, ניתן לעשות כל פעולות אלו כל עוד אין האדם משנה את הפרי מברייתו-ייעודו, כדברי הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ה ה"ב-ה"ג): 'לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות... ולא ישנה פירות מברייתן... דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי'.
2. מקור הדין
יש הסוברים שאיסור שינוי פרי מברייתו הינו חלק מאיסור הפסד.[12] לפיכך יש מי שהבחין בין איבוד הפרי לגמרי שאיסורו הוא איסור תורה כדין הפסד, למקרה שאין הפסד ממשי לפרי אלא האדם משנה את צורת האכילה המקובלת בפרי, כגון ריסוק בננה לאדם שיכול לאוכלה כרגיל, ואז האיסור מדרבנן.[13]
ויש הסוברים שאיסור שינוי פרי מברייתו הינו איסור עצמי שאינו חלק מאיסור הפסד,[14] ונובע מדין הקדושה: 'מדכתיב תהיה בהווייתה תהייה, והכי נמי דרשינן לעניין שלא ישנה אותם מברייתן'.[15]
1. הקדמה
הפוסקים נחלקו האם יש הפסד בשאריות אוכל שהם פחות משיעור אכילה, כאשר מדבריהם עולה ששאלה זו תלויה בין השאר בשאלת יסוד - האם יש מצווה באכילת פירות שביעית,[16] אך יתכן ואין הכרח לתלות זו, כפי שיתבאר.
2. הצגת המחלוקת
יש פוסקים שהבינו שמשום שיש מצווה מהתורה לאכול פירות שביעית אזי מדובר על שיעור אכילת 'כזית', שכך מגדירים 'אכילה'. לאור זאת, משום שההעדר מצוות האכילה הוא הפסד הפירות הרי רק אם יש שיעור 'כזית', בו יש מצוות אכילה, יהיה בהפסדו איסור, אך אם המאכל פחות מ'כזית' אין בו מצוות אכילה וממילא אין איסור להפסידו.[17]
ויש פוסקים הסוברים מכיון שלא מדובר על מצווה חיובית לאכול גידולי שביעית וממילא אין שיעור האכילה דווקא ב'כזית', לפיכך איסור ההפסד קיים אף בפחות מ'כזית'.[18]
כאמור, יש פוסקים שלא קישרו דיון זה לשאלה האם יש מצווה באכילת פירות שביעית. לדבריהם אף אם יש מצווה באכילת פירות שביעית מ"מ איסור ההפסד הוא אף בפחות משיעור אכילה, בכל-שהוא, כי ישנה היתכנות להצטרפות לכדי שיעור הפסד ב'כזית'.[19]
3. השלכות
3.1 שימוש ביין שביעית להבדלה ולד' כוסות
למחלוקת זו, האם יש איסור הפסד בפחות משיעור אכילה, ישנן השלכות מעשיות הנוגעות בין השאר לקיום מצוות הבדלה במוצאי שבת וארבע כוסות בליל הסדר.
יש הממלאים יין בכוס ההבדלה מעט יותר מיכולת הכוס להכיל כדי שיישפך לסימן ברכה, ויש נוהגים להטיף מעט יין בליל הסדר מכוס ה'מגיד'.
במקרים אלו ישנו הפסד מועט ליין בקדושת שביעית ואם אכן יש איסור הפסד גם בדבר מועט הרי שיש להימנע מלהשתמש ביין שביעית לכך,[20] או להימנע מהפסד היין הנשפך.[21]
אולם, יש פוסקים שלא חששו לכך והשתמשו ביין שביעית להבדלה או לארבע כוסות בפסח ואם נשפך מעט מהיין לא חששו להפסד,[22] יתכן ומשום שלדבריהם אין איסור הפסד בדבר מועט.
3.2 מציצה בברית מילה
השלכה נוספת היא מהתנהלות המוהל בברית מילה, הממלא פיו ביין ויורק אותו.
לפוסקים הסוברים שיש איסור הפסד גם בדבר מועט, יש להימנע מלהשתמש ביין שביעית לכך.[23]
3.3 נטילת אתרוג שביעית
יש מי שהסביר את ההיתר ליטול אתרוג בקדושת שביעית, למרות שבעת הנטילות החוזרות ונשנות קליפתו תיפסד. לדבריו, משום שאין הפסד פחות משיעור אכילה.[24]
1. הצגת המחלוקת
הרב יוסף מטראני נשאל האם מותר לקטוף את עלי עץ-התות למטרת האכלת תולעי משי. באופן זה של הסרת העלים יגרם הפסד לפרי. לדבריו, פעולה זו מותרת ש'אין בזה משום לאכלה ולא להפסד הואיל וגרמא הוא ואינם מפסידן ביד'.[25] לאור דבריו, יש פוסקים הסוברים שגרם הפסד מותר.[26]
לעומת זאת, יש הסוברים שגרם הפסד פירות שביעית נאסר,[27] ואף יש מי מהם שדחה את הראיה מדברי המהרי"ט, שכן אף הוא עצמו ציין בתחילת דבריו שהעלים של עץ התות מיועדים להאכלת התולעים ובכך ולכן אין בעיית הפסד פירות משום שאין בהם 'לאכלה' כי מטרת העץ לעליו.[28]
למעשה, יש מי שכתב שגרם הפסד מותר אך לכתחילה יש להחמיר.[29]
2. השלכות
לשאלה זו, האם גרם הפסד פירות שביעית נאסר או לא, השלכות שונות, כפי שיתבאר.[30]
2.1 הפסד קליפת אתרוג
יש שהתירו ליטול אתרוג למרות שע"י אחיזתו ייגרם הפסד, משום שאין זה אלא גרם הפסד.[31]
ויש שהסבירו שההיתר נובע מכך שייעוד האתרוג הוא המצווה ולא האכילה.[32]
2.2 נתינת פירות שביעית לתינוק
יש שהתירו לתת מאכל בקדושת שביעית לתינוק, למרות שידוע מראש שהוא יאבד את רוב המאכל, משום שאינו אלא גרם הפסד שמותר.[33]
ויש שסברו שגרם הפסד אסור,[34] ומ"מ מותר לתת מאכל בקדושת שביעית לתינוק משום שזוהי דרך אכילתו.[35]
מכל מקום יש שכתבו שאין לתת לו יותר מכדי אכילתו וע"י כך יופסדו.[36]
2.3 הכנסת אוכל למקרר
יש מי שאומר, שאין אדם מחויב להכניס את האוכל למקרר כדי שיישמר, אלא הוא יכול להשאירו בחוץ למרות שיופסד בכך, משום שגרם הפסד מותר.[37]
2.4 הנחת פירות בשמש
יש האוסרים להניח פירות שביעית במקום חם בשמש או במקום שיורדים גשמים והפירות יתקלקלו מאליהם,[38] אך להניחם במקומות אלו כל עוד אין שמש או גשם מותר אף שסוף השמש והגשם לבוא.[39]
ויש מי שהסתפק בשני המקרים הללו - האם מותר להניח פירות שביעית במקום חם בשמש והם יתקלקלו מאליהם, וכן האם מותר להניח במקום שאין שמש ולאחר מכן תבוא.[40]
במשנה (שביעית פ"ח מ"ז) נאמר שאין מבשלים ירק של שביעית בשמן של תרומה 'שלא יביאנו לידי פסול'.
יש שביארו שבכך הוא גורם לירק הקדוש בקדושת שביעית לא להיאכל משום שבושל עם שמן תרומה ודינו כדין תרומה שאם תיטמא ייאסר לאוכלה.[41]
ויש מי שביאר, שהאיסור לבשל ירק שביעית בשמן של תרומה הוא משום שממעט בסך האנשים שיכולים לאכול, כי עד היום יכלו זרים לאכול את הירק בקדושת שביעית, ועתה הוא תרומה ואסורה לזרים.[42]
לדעה זו, יש מי שאומר שלכתחילה אין להבדיל על יין הקדוש בקדושת שביעית משום שנוהגות הנשים לא לשתות מכוס ההבדלה ויש בכל מיעוט בשתייתו.[43]
ויש מי שאומר, שדין זה נכון רק ביחס לתרומה, בה יש מצווה לאכול, לעומת יבול שביעית שאין מצווה באכילה.[44]
1. שאריות מזון מוצק
שאריות מזון הראויות למאכל יש בהן קדושת שביעית.
יש שהקפידו להניחם בכלי ייעודי עד שיירקבו ואז להשליכם לאשפה.[45]
ויש שהורו לעטוף את השאריות בשקית ניילון ולהניחה בפח האשפה.[46]
2. שאריות מזון נוזלי
שאריות נוזל שיש בו קדושת שביעית, כגון מרק שיש בו ירקות קדושת שביעית[47] - יש שהורו להשאיר את המרק לילה אחד מחוץ למקרר ובבוקר לשפוך לאשפה.[48]
ויש שכתבו, שגם אם עבר לילה על המרק אין לזרוק אותו לאשפה אלא לאחר שהתקלקל.[49]
3. שאריות מועטות
יש אומרים, ששאריות מועטות הדבוקות בדפני כלי הבישול או שאריות ירק הדבוקות במגרדת ניתן לשטוף בכיור או להשליך לאשפה ואין בכך משום הפסד קדושת שביעית.[50]
ויש שהורו, שאף שאריות מועטות בצלחת האישית שדרכו של אדם לא לאוכלם בכל השנים אין בהם קדושת שביעית וניתן לזורקם לאשפה או לשטוף את הצלחת בכיור.[51]
4. קליפות
קליפות הראויות למאכל אדם יש בהן קדושת שביעית.[52]
קליפות שאינן ראויות למאכל אדם, אך ראויות למאכל בהמה יש בהן קדושת שביעית.[53]
הפוסקים דנו במקום שאין מצויות בו בהמות, כגון בעיר, האם יש קדושת שביעית בקליפות הראויות למאכל בהמה - יש אומרים, שיש בהן קדושת שביעית.[54] ויש אומרים, שאין בהן קדושת שביעית.[55]
5. נתינת שאריות לבעלי חיים[56]
5.1 הקדמה: פסוקי התורה
בדברי התורה מצאנו לכאורה סתירה ביחס בין אדם לבהמה במאכלי השביעית. במקור אחד ישנה השוואה בין אדם לבהמה: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל'.[57] במקור השני מבואר שהבהמה אוכלת רק את השאריות שהותיר האדם ממאכליו: 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה'.[58]
יש שלמדו מהמקור השני שאסור לתת לבהמה מאכל הראוי לאדם, אלא רק שאריות שכבר אינן ראויות לו, 'וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה'.[59]
ויש שלמדו שאמנם אין להאכיל בהמה במאכל הראוי לאדם, כאמור במקור השני, אך אם אוכלת מאליה את הפירות אין למנוע ממנה משום שהתורה השוותה בהמה לאדם באכילה, כאמור במקור הראשון.[60]
5.2 סיבת איסור האכלת בהמה אוכל הראוי לאדם
ניתן להבין בשתי צורות את האיסור להאכיל בהמה במאכל הראוי לאדם, ואת אי-מניעתה מלאכול פירות שביעית כאשר אוכלת מעצמה[61]:
א. התורה ייעדה מאכל אדם לאדם ולא לבהמה,[62] ולכן אמנם אין להאכיל בהמה במאכל הראוי לאדם, אך אם היא אוכלת מהיבול שבשדה או מפירות שעל העץ אין למנוע ממנה משום שעדיין לא זכה האדם ביבול זה וחובת הפקר היבול כוללת גם את הבהמה.[63]
לפיכך, האיסור להאכיל בהמה והחובה למנוע ממנה קיימת רק לאחר קטיף היבול שאז זכה האדם והוא ראוי לו ולא לה.[64]
לשיטה זו, למרות שהבהמה אוכלת מעצמה יבול שנקטף ואין בכך אלא 'גרם הפסד', שהרי אינו מאכילה בידיים, מ"מ חובה עליו למנוע ממנה. אולם, 'אם רואה חתולים שאוכלים פירות שביעית, אין צריך להפרישם', וטעם הדבר אינו משום 'גרם הפסד' אלא משום 'שהרי אינם שלו וגם לא נוח לו באכילתם ולכן אין זה בכלל מפסיד פירות שביעית'.[65]
ב. אפשרות שנייה להבנת האיסור להאכיל בהמה במאכל הראוי לאדם היא משום הפסד פירות שביעית,[66] אך אין למנוע ממנה אם באה מעצמה לאכול משום שאופן זה הינו 'גרם הפסד' בלבד.[67]
השלכה מעשית משתי דרכים אלו ניתן ללמוד מדברי הרב שמואל וואזנר שנשאל אודות קופים של קיבוץ חפץ חיים. קופים אלו 'רגילים לאכל מאכל אדם, ואפילו מאכל אדם מקולקל או מעופש אינם אוכלים', האם מותר להאכילם בשנת השמיטה במאכלים הראויים לאדם. הרב וואזנר התייחס לב' הטעמים הנ"ל - האיסור לתת לבהמה מאכל הראוי לאדם הוא רק כאשר ראוי הוא לו ולא לבהמה, אך כאן שמאכל זה ראוי גם לאדם וגם לבהמה אין איסור. ולטעם שסיבת האיסור משום הפסד, טען הרב וואזנר שהאיסור הוא רק בהאכלת בהמה בידיים, אך כאן מניחים לפניהם והם אוכלים: 'דאין איסור חפצא על פירות שביעית מחמת קדושתה שלא יתאכלו ע"י בהמה אלא איסור גברא שלא להפסיד בידיים'.[68]
5.3 למעשה: נתינת שאריות לבעלי חיים
שאריות מזון הראויות למאכל אדם - יש להניח בפני בעלי החיים ואין להאכילם בידיים.
שאריות מזון שאינן ראויות למאכל אדם - אפשר להאכיל את בעלי החיים בידיים.
[1] ויקרא (כה, ו).
[2] פסחים (נב ע"ב).
[3] ראה: רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה).
[4] עלינו למצוא סיבה מיוחדת שאינה מצויה בכל השנים, שהרי הצורך בדרשה מיוחדת לאיסור הפסד פירות שביעית ומכך שלא השתמשו חז"ל בנימוק פשוט של איסור השחתה, מלמד על ייחודיות האיסור בשנה זו. ראה: מלאכת שלמה (שביעית פ"ד מ"י).
[5] משנה ראשונה (שביעית פ"ד מ"י ד"ה מאימתי); מקדש דוד (שביעית סי' מב).
[6] כ"כ כפתור ופרח (פרק מז). על נימוק זה ביחס לנימוק המובא בגמרא 'לאכלה ולא להפסד', ראה: רע"ב (שביעית פ"ד מ"י); תיו"ט (שם); ראשון לציון (שם). והשווה לדברי הרמב"ם (הל' שמיטה פ"ה הי"ח).
[7] שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תמה); קובץ שעורים (ח"ב סי' טז); שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מג ד"ה מ"מ); כרם ציון השלם (ח"א אוצר השביעית, עמ' קמו).
[8] ראה: שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מו); הדרת הארץ (עמ' קנה).
[9] ראה: שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מו).
[10] בבא קמא (קב ע"א).
[11] ראה: שביעית (פ"ח מ"ב); תורת כהנים (פרשת בהר פרשה א תחילת פ"א אות י); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה).
[12] חזו"א (שביעית סי' כה ס"ק לב).
[13] תורת הארץ (ח"א פ"ח אות ל).
[14] משנה ראשונה (תרומות פי"א מ"א ד"ה מפני).
[15] ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כג סעי' ג).
[16] ראו ערך 'אכילת פירות שביעית'.
[17] מנחת חינוך (מצווה שכח); מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה לרמב"ן, כד ע"א אות ב ס"ק יד); שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קיא).
[18] שו"ת שרידי אש (ח"ב סי' צ). יש שכתבו שאיסור הפסד הוא בכל-שהוא, ולא מטעם שאין מצווה באכילת פירות שביעית, ראה: שו"ת רבינו חיים הכהן רפפורט (ח"א יו"ד סי' נט); בית רידב"ז (פ"ה סעי' ה).
[19] מהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה לרמב"ן, כד ע"א אות ב ס"ק יד) בשם החיד"א; דברי שאול (יו"ד סי' שכב סעי' א ד"ה והנה).
[20] הראי"ה קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סי' כב; עולת ראיה, ח"ב עמ' רפ; ספר השמיטה, פ"ז הערה 4); מאמר מרדכי (פי"ג סעי' מה); שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לג אות ז); חוט שני (הל' שמיטה עמ' ריח; עמ' רסו); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה ה"ג ציון ההלכה ס"ק יט); ילקוט יוסף (שביעית והלכותיה פט"ו סעי' נה). ראה עוד: שו"ת משנת יוסף (ח"ב סי' מ); התורה והארץ (ח"ו עמ' 226–227.(
[21] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' פב סעי' כו). יש שכתבו שאם חוזר ושותה את היין שהוצא מהכוס ניתן להשתמש ביין שביעית, שבכך אינו מפסיד, ראה: חוט שני (עמ' ריח אות יב), אך נראה שאין לעשות כן מסיבות הקשורות לטעם המנהג בפסח, ראה: מהרי"ל (הל' ההגדה טו ע"א); דרכי משה (או"ח סי' תעג אות יח); כף החיים (סי' תעג ס"ק קסג-קסח).
[22] אור לציון (שביעית פ"ב שאלה ו); הליכות שלמה (ח"ג פ"ט הערה 242); שמיטה כהלכתה (פ"ג הערה יא).
[23] שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לג אות ז); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' פג סעי' כט); שלחן שלמה (הלכות שביעית, עמ' קצא).
[24] שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קיא) בשם ספר בית נאמן.
[25] שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג).
[26] תורת הארץ (ח"א פ"ח ס"ק לז-מג); תורת השמיטה (סי' יג סעי' סב); ספר השמיטה (פ"ז אות ג סעי' ג עמ' לא). ראו את הוכחת משנת יעבץ (שמיטה ויובל פ"ד ה"ה) מהרמב"ם לגבי חרישה, ומה שהעיר על דבריו הרב עמיחי בספר התורה והארץ (ח"ו עמ' 245).
[27] יש מהם המבחינים בין פירות שמתקלקלים מאליהם שמותר לגרום להם הפסד, לבין פירות הראויים לאכילה ואינם עומדים להתקלקל, אותם אסור להפסיד ואף יש להציל, ראו: מקדש דוד (שביעית סי' מב).
[28] שו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קיא; זרעים ח"ב סי' נד). לביאור זה עולה חידוש, פרי המיועד למטרות שונות ולא למטרת אכילה אין איסור הפסד בו שהרי דרשת חז"ל היא 'לאכלה ולא להפסד' ואם אינו מיועד לאכלה אזי אינו באיסור הפסד. הרב שלמה זלמן אוירבך עמד על הקושי בחידוש זה וסייג שהוא דווקא בעץ התות ולא בשאר עצים, ואם נטע עץ מאכל על-דעת האכלת בהמה ממנו, בטלה דעתו אצל כל אדם ויהיה איסור הפסד בפירותיו, ראו בדבריו: שו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג סי' קיח; ח"ג סי' קכז; השוו לדבריו בשו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות יב).
[29] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' עח אות ו).
[30] הרב צבי פסח פראנק (הדרת הארץ, עמ' קנו) תלה את המחלוקת האם גרם הפסד מותר או אסור, במחלוקת הרמב"ן והרמב"ם האם יש מצווה באכילת פירות שביעית (ראו ערך 'אכילת פירות שביעית').
[31] רידב"ז (בית רידב"ז, פ"ה סעי' א); רי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים, סוכה לה ע"ב). ניתן לבאר בשני אופנים שונים את ההיתר ליטול אתרוג בקדושת שביעית למרות שיגרם לו הפסד בעת הנטילה: א. מדובר על הפסד מועט פחות משיעור, ראו לעיל ד.3.3. ב. גם אם הקליפה נפסדת עדיין האתרוג ראוי לאכילה ואין בכך הפסד אכילה, ראו: תורה תמימה (ויקרא כה הערה כא); הובאו דבריו בשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קיא).
[32] שו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קיא; זרעים ח"ב סי' נד); שו"ת מנחת שלמה (תניינא ב-ג סי' קיח ד"ה אלא דאף).
[33] רידב"ז (בית רידב"ז פ"ה סי' א); תורת השמיטה (סי' יג סעי' סב); ספר השמיטה (פ"ז אות ג סעי' ג עמ' לא); משנת הגרי"ש (שביעית פ"ז סעי' ג; שם סעי' ח); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה ה"ג ס"ק יג).
[34] חידושים וביאורים (הל' שביעית סי' ז ס"ק ז ד"ה ליתן).
[35] הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית ביאור הלכה לסי' ה; כסא דוד שם ס"ק ח; ברית עולם, סי' ה סעי' ד); חוט שני (הל' שמיטה פ"ה ה"ה); מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' טו עמ' עז). יסוד זה, ש'דרך אכילה' של קטן היא דרכו בשונה מדרך גדול האוכל, ראה: בראשית (מז, יב): "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף". שפתי חכמים (שם אות ל): "כלומר, דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם".
[36] הרב בנימין זילבר (הלכות שביעית ביאור הלכה לסי' ה; כסא דוד שם ס"ק ח; ברית עולם, סי' ה סעי' ד).
[37] הרב יוסף שלום אלישיב (משנת הגרי"ש, שביעית עמ' עט אות יב; קובץ תשובות, ח"א סי' רלב אות ב; דרך אמונה, הל' שמיטה פ"ה ציון ההלכה ס"ק כט); חוט שני (הל' שמיטה פ"ה ה"ה ס"ק כא ד"ה ולפמשנ"ת, עמ' רלב).
[38] חוט שני (הל' שמיטה פ"ה ה"ה ס"ק כא ד"ה וה"ה, עמ' רלב); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה ה"ג סוף ס"ק יג).
[39] חוט שני (הל' שמיטה פ"ה ה"ה ס"ק כא ד"ה וה"ה, עמ' רלב).
[40] משפטי ארץ (שביעית פכ"א סעי' י).
[41] רמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ח מ"ז); רע"ב (שם ד"ה שלא); גר"א (שנות אליהו, שם ד"ה אין); תפארת ישראל (שם יכין אות מה).
[42] משנה ראשונה (שביעית פ"ח מ"ז).
[43] שבת הארץ (קונטרס אחרון אות כב).
[44] בית רידב"ז (פ"ה סעי' ו).
[45] שמיטה כהלכתה, פ"ג סעי' ג. ראה: שלחן שלמה (הלכות שביעית עמ' קפו מקורות וציונים 71), שהרב שלמה זלמן אוירבך 'אמר שכן נהגו גדולי ירושלים בדורות הקודמים'; פירות שביעית (פי"ט הערה א עמ' שכא) בשם הרב חיים קנייבסקי. יש שהעדיפו דרך זו על-פני האפשרות לעטוף בשקית משום שהשקית נקרעת במשאית האשפה ויש בכך גם הכשלת עובדי הניקיון, ראה: ברית עולם (פ"ה סעי' יב); חוט שני (הל' תרומות פי"א הי"ד ס"ק נט אות ח עמ' רסה).
הרב יוסף שלום אלישיב (דיני שביעית, דגל ירושלים מהדו' תשס"ז עמ' קצה; משנת הגרי"ש, שביעית עמ' צ סעי' נח).
[46]משנת הגרי"ש (שביעית פ"ז סעי' נד); מאמר מרדכי, פי"ג סעי' כט, לדבריו יש להניח בשתי שקיות כאשר את הראשונה יש לחורר; מנחת אשר (שביעית סי' לז).
[47] ראה: רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז הכ"ב), שיש קדושת שביעית בנותן טעם.
[48] ראה: ר"ש (שביעית פ"ח מ"ב ד"ה ירושלמי), שבכך הוא נחשב לפגום. פאת השלחן (סי' כד סעי' ג בית ישראל ס"ק ו). על כך שאין חיוב להכניס את המרק למקרר כדי שישמר, ראה לעיל ה.2.3. על כך שאין חיוב להכניס למקרר את המרק, ראו: חוט שני, (הל' שמיטה פ"ה ה"ה אות כא ד"ה ולפמשנ"ת); משנת הגרי"ש (שביעית פ"ז סעי' יב); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה ה"ג ציון ההלכה ס"ק כט), בשם הרב יוסף שלום אלישיב. לדבריהם, אין חובת שמירה מהפסד שייגרם מאליו.
[49] שו"ת אז נדברו (ח"ד סי' נו); משנת הגרי"ש (שביעית עמ' פז סעי' מו).
[50] חידושים וביאורים (שביעית סי' ז ס"ק ז ד"ה נראה); חוט שני (הל' תרומות פי"א הי"ד ס"ק ס ד"ה ויש לעיין עמ' רסד-רסה); זיו הים (שביעית פ"ז ה"א אות ח ד"ה וצ"ע); שמיטה כהלכתה (פ"ג סעי' ד); דרך אמונה (הל' תרומות פ"ה ה"ג ציון ההלכה ס"ק כד) בשם החזו"א; אורחות רבינו (ח"ב עמ' שמט).
[51] הרב שאול ישראלי (קטיף שביעית, מהדו' תשס"ז עמ' 291 הערה 13; מהדו' תשפ"ב עמ' 146 הערה 15); מאמר מרדכי (שביעית פי"ג סעי' לו).
[52] ראו: מקדש דוד (שביעית סי' לח); חזו"א (קונטרס סדר השביעית, אות ח, בתוך: דרך אמונה ח"ד). בשו"ת משפט כהן (סי' פה) דן האם מותר להניחם כך באשפה, שכן המוצא יוכל להוציא ולנקות ואין בכך הפסד, אך הכריע שאין לעשות כן משום שבעיניו זה מאוס ויש בכך הפסד.
[53] רמב"ם (הל' שמיטה פ"ז הי"ג).
[54] משנת הגרי"ש (שביעית עמ' עט סעי' י; עמ' פו-פז); שו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קצט; מובא גם בספר משנת יוסף, שביעית ח"ג עמ' קיא).
[55] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות כג); חוט שני (הל' תרומות פי"א הי"ב-הי"ג אות נז ד"ה דברים); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ה ה"ג ס"ק יג).
[56] ראו עוד: https://www.toraland.org.il/1591
[57] ויקרא (כה, ו-ז).
[58] שמות (כג, יא).
[59] תורת כהנים (בהר פרשה א פ"א ה"ז); יראים (מצווה קנח).
[60] תוספתא (שביעית פ"ה הי"ג); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה ה"ה).
[61] ראה: ערוך השלחן (הל' שמיטה סי' כד סעי' יא); שו"ת מנחת שלמה (תניינא סי' קיח ד"ה אכן).
[62] הרב אברהם אביש מרדכי אייזן (בתוך: בית רידב"ז - משמרת להבית סי' מא).
[63] ירושלמי (פאה פ"ו ה"א). לשיטה זו, 'גרם הפסד' אסור ולכן ההיתר לא למנוע מהבהמה לאכול כשבאה מעצמה הוא משום חובת ההפקר שחלה גם עליה, ראה: מקדש דוד (שביעית סי' מב אות א); הרב שאול ישראלי (התורה והמדינה ח"ג עמ' קיח בהערה).
[64] רידב"ז (פ"ה ה"א); חזו"א (שביעית סי' יד ס"ק ד ד"ה ונראה); תורת השמיטה (פי"ב הערה פ). אולם, ראה: תורת הארץ (ח"א פ"ח אות מד); כרם ציון (שביעית, הלכות פסוקות פי"א סעי' ט), שאין למנוע מהבהמה לאכול יבול שביעית שכבר נקטף.
[65] חוט שני (הל' תרומות פ"ה ה"ה אות כא).
[66] ר"ש משאנץ (תו"כ בהר פרשה א פ"א ה"ז); ראב"ד (שם).
[67] תורת הארץ (ח"א פ"ח אות מד). לשיטה זו, חובת הפקר פירות שביעית אינו לבהמה, ראה: תוספות (ראש השנה ט ע"א ד"ה וקציר; סוכה לט ע"ב ד"ה בד"א; יבמות קכב ע"א ד"ה של), ולכן הטעם שלא מונעים ממנה כשבאה מעצמה לאכול היא משום 'גרם הפסד'.
[68] שו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' רמא).