התשובה
בהגהותיו ל'שלחן ערוך' מביא ר' עקיבא איגר[1] את תשובת הרדב"ז לגבי הוורד (פרחי הוורד או פירות הוורד), שאין בו איסור ערלה גם לדעות שמחשיבות אותו כעץ פרי. הטעם לכך הוא שהפירות אינם נאכלים כמאכל רגיל על ידי רוב האנשים, אלא הוא נאכל בתור תרופה או כהגדרתו 'אינו מאכל בריאים'. כיוון שכך, אין הוא מוגדר כעץ פרי, ואין בו איסור ערלה. וזו לשון הרדב"ז (ח"א סי' מד):
אבל לדעת האומרים דמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו לעשות ממנו מרקחת יש לספק אם אסור להריח בו כיון שהוא ערלה. וכבר נשאלתי על אילן כייר שנבאר אם נוהג בו ערלה והעליתי כיון שאינו מאכל בריאים לאו עץ מאכל הוא אלא עץ לתרופה ולא עדיף מנוטע לסייג ולקורות שאעפ"י שיש בהם פירות אין ערלה נוהגת בו הוורד ג"כ אף על פי שהוא למאכל אינו מאכל בריאים ולפיכך אין ערלה נוהגת בו ומותר לאוכלו וכ"ש להריח בו ואף על פי שיש מקצת בריאים אוכלים מרקחת הוורד אין אוכלין אותו למזון כשאר פירות אלא לשמירת הבריאות הילכך אין זה עץ מאכל...
אם כן צמח שבו פירות שאוכלים רק שוחרי בריאות, מפני שיש בהם סגולות בריאותיות, אינו מוגדר כעץ פרי, ואין בו איסור ערלה.
אפשר להוסיף שגם אכילת הפרי אינה אכילה רגילה בגלל טעמו הערב של הפרי, אלא שעל ידי אכילת הפרי משתחרר מתחת ללשון חומר שנותן לאדם תחושה שטעמם של המאכלים הבאים שיאכל יהיה מתוק. וכך מתואר בוויקיפדיה בערך 'פרי הפלא':
לאחר אכילת ציפת הפרי, מולקולות המירקולין נקשרות לפקעיות הטעם הנמצאות על הלשון וגורמות להן לחוש מאכלים חמוצים כבעלי טעם מתוק. תופעה זו נמשכת עד שהמירקולין נשטף על ידי הרוק המופרש בחלל הפה, תוך כ- 15 עד 30 דקות..
לאור הנ"ל יש לומר שכיוון שאין זו אכילה רגילה, אלא כאמור יש בפרי חומר המשמש כעין 'תוסף' – אין העץ מוגדר כ'עץ מאכל', ולכן אין בו איסור ערלה.
[1]. ר' עקיבא איגר, לשו"ע, יו"ד סוף סי' רצד.