סימן לו - חמץ של חיות מעבדה בפסח

ראשי פרקים

שאלה

א.  מכירת החמץ במקום שאינו מבטלו

ב.  ישראל העוסק בחמץ כפועל של גוי

ג.  האכלת בהמה בחמץ לשם מניעת צער

ד.  צעב"ח בבעלי חיים שאינם שלו

ה.  הנאה עקיפה מן החמץ

מסקנה

*  *  *

שאלה

מעבדת מחקר סגורה מחזיקה קופים ועכברים כדי לערוך בהם נסיונות רפואיים. המעבדה סטרילית ומחקריה סודיים, ואין אפשרות להכניס אדם זר למעבדה מלבד החוקרים שכולם ישראלים. המזון אותו אוכלות החיות הוא חמץ, ואין אפשרות לשנות את המזון כי הן רגילות למזון מסויים זה בלבד. כיצד ניתן להחזיק את החמץ במעבדה ולהשתמש בו בפסח?

א. מכירת החמץ במקום שאינו מבטלו

לכאורה הפתרון הפשוט לבעיה זו הוא מכירת מזון החמץ לנכרי על ידי הנהלת האוניברסיטה, וכפי שפשט המנהג בכל בית ישראל למכור את החמץ לנכרי קודם הפסח. ואם כי מצינו פקפוקים רבים על תוקפה של המכירה שצצו ועלו במשך הדורות והוזכרו בפוסקים, מ"מ כבר האריכו גאוני ישראל ליישבם ולבסס את המכירה כמכירה תקפה שנעשית בגמירות דעת שלמה ובדרכי הקנינים המועילים, (ועיין עוד בענין זה בהרחבה במאמרו של הגרש"י זוין 'מכירת החמץ' בספרו 'המועדים בהלכה'). אך צריך עיון אם מכירת החמץ תועיל בנד"ד, שכן עובדי המעבדה מעונינים להשתמש בחמץ במהלך הפסח, אע"פ שאינו שלהם, אלא של הגוי, ובכך הם מערערים למעשה את עצם המכירה, שמתבררת כחוכא ואיטלולא.

והיה מקום להציע בנד"ד למכור גם את גוף הבהמות לנכרי מלבד מזון החמץ, ואז גם ישראל יהיה רשאי להאכילן חמץ. שכן בכה"ג הוא אינו נוטל את החמץ מן הגוי לצרכו של ישראל, אלא אדרבה הריהו עושה כן לצרכו של הגוי. אך עיין בחידושי ה'תבואות שור' (לפסחים כא, א) שדן בשאלה דומה של מפטמי בהמות, שרצו למכרן לגוי קודם הפסח כדי שיוכלו להאכילן חמץ של נכרי בימי הפסח. ומסקנתו, שלא התירו למכור את הבהמות לנכרי כדי להאכילן חמץ אלא את מכירת החמץ גופו בלבד. כי מלכתחילה לא תיקנו שהמכירה תועיל להפקיע איסורי דאורייתא אלא רק איסורי דרבנן. וזאת משום שהמכירה כולה נחשבת להערמה, וכלל הוא שהערמה לא הותרה באיסורי דאורייתא אלא באיסורי דרבנן בלבד. ועיי"ש בדבריו שהאריך להוכיח שהערמה אינה מותרת באיסורי דאורייתא.

וממילא יש לחלק בין המקרים. במקום שאינו נהנה מן החמץ בימי הפסח אלא רק משהה אותו בביתו התירו את המכירה כיון שחייב לבטלו, ולאחר הביטול אינו עובר עליו ב'בל יראה' וב'בל ימצא' מדאורייתא אלא שחייב לבערו מדרבנן. ואילו האכלת הבהמות בפסח אסורה מדאורייתא כיון שנהנה מן החמץ בשעת איסורו, ומכיון שהוא מעוניין שהחמץ ייאכל על ידי הבהמות ודאי אינו מבטלו בלב שלם. ואם כן, אף בנד"ד אין דרך להתיר את האכלת חיות המעבדה בחמץ בימי הפסח, דהא מוכחא מלתא שאינו מבטל את החמץ, והדר דינא דהחמץ אסור מדאורייתא וכל כי האי גוונא אין לו היתר על ידי מכירה.

אך ה'חתם סופר' (או"ח סי' סב) חלק עליו והוכיח באריכות שהערמה מותרת אפילו באיסורי דאורייתא, והתיר את מכירת החמץ לנכרי אפילו במקום שאינו מבטלו, וכן נקט ה'מקור חיים' (סי' תמח, ס"ק יא). ואין כאן המקום להאריך בראיות שהובאו לכאן ולכאן. (ועי' ערוה"ש [תמח, יב-יג שבאר את הבכור שור בדרך שונה ומצטרף לדעתו לאיסור)1.

ונמצא, שהנד"ד תלי במחלוקת שבין אשלי רברבי ה'בכור שור' וה'חתם סופר'.

עוד טען הבכ"ש כנגד מכירת הבהמות, שלגוי הקונה אין גמירות דעת והקניין אינו קניין ולכן רק בדרבנן יש מקום להקל. אך החת"ס משיב כנגדו שהישראל מוכר בגמירות דעת שלמה כי אינו רוצה לעבור על ב"י וב"י ולכן מעוניין להוציא את החמץ מרשותו. ודי בגמירות דעת של הישראל, לפחות כדי לתת תוקף להפקר החמץ שהוא הפקר לזמן.

ובנד"ד צ"ע האם החת"ס יודה לבכ"ש שאם הישראל מאכיל בעצמו את החיות חמץ בפסח נמצא שאינו מתכוון למכור אותם, ואפילו לזמן הפסח אינו מפקירן. וכמו כן ישראל הוא זה שנהנה מהחמץ בפסח, וגם החת"ס לא התיר למפטמי הבהמה להאכילן בידיו, אלא הגוי הקונה הוא זה שצריך להאכילם כמו שהוא נוהג בבהמותיו הפרטיות. ובשלמא כשהגוי מאכיל את הבהמה ניכר שהבהמה שלו. אך כשהישראל מאכיל אותה ניכר בעליל שהוא מתייחס אל הבהמה כאל שלו, ואם כן אין כאן מכירה כלל.

וכלל נקוט הוא בידינו, שאסור להאכיל בהמה בחמץ בפסח אפילו אם היא של הפקר, שעצם השימוש בחמץ להאכלה חשיב הנאה ואסור.

ובנד"ד שאין גוי שיכול להאכילם, צ"ע מה יעשו?

ב. ישראל העוסק בחמץ כפועל של גוי

ולכאורה אפשר להציע, שאחד החוקרים הישראלים יאכיל את חיות המעבדה במזון החמץ, ויתנדב לראות את עצמו כפועל של הגוי העובד למענו. וכה"ג ודאי אינו נחשב כמי שנהנה מן החמץ, שהרי אינו עושה כן עבור עצמו אלא למענו של הגוי ומדעתו.

אלא שממה נפשך, אם החוקר עושה זאת בשכר הדבר אסור, כי אסור לישראל להשכיר את עצמו בעבודה הקשורה בחמץ משום שהחמץ אסור בהנאה ופועל זה נהנה מהחמץ. וכעין זה פסק בשו"ע (סי' תנ ס"ד ומקורו במרדכי סי' תקפז) שאסור לישראל להשכיר את תנורו בפסח לנכרי ולקבל מעות בשכרו, שהריהו משתכר באיסורי הנאה.

ומסתבר שהוא הדין כאשר הוא משכיר את עצמו כפועל בשכר לגוי המעבידו בהאכלת חמץ, הרי משתכר באיסורי הנאה ואסור. יתרה מזו, גם אם הפועל עושה זאת בחינם עדיין יש לו טובת הנאה מן השירות שעשה לגוי והאכיל את בהמותיו, וחזקה על הגוי שיגמול לו על כך (עיין מקו"ח כאן ס"ק ז).

אך מאידך גיסא, אם עושה כן בחינם והגוי כלל אינו מכיר לו תודה על הטובה שעשה לו, סימן שלא גמר כלל בדעתו לקנות את החיות. אדרבה, מנקודת מבטו הוא זה שעשה טובה לישראל ונתן את ידו לעיסקא לא מחייבת, ולכל היותר הוא קנה את החמץ בלבד ולא את החיות. ונמצא, שהישראל מאכיל את חיותיו שלו כאילו לא מכרן כלל, והריהו נהנה מן החמץ ואולי גם עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא.

ובר מן דין, מכיון שכל כוונת המכירה היא שהחיות יחזרו לישראל לאחר הפסח, ממילא האכלתם ע"י ישראל היא הנאה גמורה. וזאת בנוסף לערעור על אמיתות הכוונה של בעלי המעבדה למכור את החיות לגוי.

ג. האכלת בהמה בחמץ לשם מניעת צער

והיה מקום להעלות הצעה אחרת, שחוקרי המעבדה ימכרו את הבהמות לגוי, ויאכילום בחמצו של גוי רק את המינימום ההכרחי לחייהם, וכגון רק פעם ביום, (כמו שכתב המשנה ברורה סימן שכד ס"ק כז בשם תשובת רמ"א סי' ע"ט יעוי"ש משום צעב"ח). ונמצא שהאכלה זו היא לשם מצוה של מניעת צער בעלי חיים, ומצוות לאו ליהנות ניתנו. ואין בזה משום גזל הגוי כל עוד הוא נתן את הסכמתו להשתמש בחמצו.

ואמנם מצוה זו אינה מוטלת דווקא על עובדי המעבדה אלא על כל אדם מישראל, אך במציאות עובדי המעבדה הם היחידים שרואים בצערם של החיות ומסוגלים להושיט להם עזרה.

ומצינו שהאכלת בעלי חיים בשבת במקום הצורך נחשבת למניעת צער בעלי חיים, שהרי משום כך התירו לבטל כלי מהיכנו כפי ששנינו במסכת שבת (קכח, ב):

אר"י אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה – עלתה... אפשר בפרנסה אין, ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. והא קא מבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.

וסתם פרנסה הוא מזון, והא קמ"ל שמותר לבטל כלי מהיכנו לשם כך. וכשאין אפשרות אחרת, היו שהתירו אפילו לטלטל את הבהמה עצמה כדי לפרנסה בחוץ אע"פ שהיא מוקצה (עיין משנ"ב סי' שה ס"ק ע בשם א"ר).

אולם סברה זו ש"מצוות לאו ליהנות נתנו", דהיינו שאין איסור הנאה מן החמץ במקום מצוה, תלויה בשאלה: האם איסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן, שהגמרא (בבא מציעא לב, ב) הסתפקה בו. שהרי לשיטת הרז"ה (ראש השנה ז, א בדפי הרי"ף) במצוות דרבנן לא אמרינן "מצוות לאו ליהנות נתנו", ואם צער בעלי חיים דרבנן הדר דינא שאסור ליהנות מן החמץ ולהאכיל בו בעלי חיים, אע"פ שזו מצוה מדרבנן.

יתרה מזו, גם אם נניח שצעב"ח אסור מהתורה, כדעת רוב הפוסקים (עיין טושו"ע חו"מ סי' רעב, סעי' ח-ט), מסופקני האם יש לו גדר של מצות עשה שחל עליו הכלל "מצוות לאו ליהנות נתנו". שהרי באופן פשוט אין מצוה חיובית מהתורה לטפל בבעלי חיים, אלא לכל היותר יש רק איסור שלא לצערם, ולא מצינו במניעת איסור גדר מצוות לאו להנות ניתנו.

מיהו, אם לא נקבל את סברתו של הרז"ה אלא נניח שגם במצוה דרבנן אמרינן מללה"נ, מסתבר שה"ה בנד"ד. כי מצוה דרבנן אינה רק מצוה מצד עצמה בעלת ערך פרטי, אלא גם משום שבאמצעותה האדם נמנע מלעבור על לא תסור שהוא ערך כללי בכל מצוות דרבנן. ואם כן הוא הדין בעושה מעשה כדי למנוע צעב"ח, סו"ס הוא לא עושה זאת למען עצמו אלא משום שזה רצון התורה ומללה"נ. (עיין 'משך חכמה' לפרשת שופטים שהכריע כדעת הרמב"ם, שיש איסור דאורייתא ד'לא תסור' בכל אחת ממצוות דרבנן וכפי שכתבנו, ולא כדעת הרמב"ן. וע"ע בנתיה"מ סי' רלד ס"ק ג ובספרי 'באהלה של תורה' ח"ב סי' נד).

ולאחר העיון נראה שלא פשוט להסתמך בנד"ד על סברה זו דמצוות לאו ליהנות נתנו, אפילו אם היא נאמרה במצוות דרבנן, גם מטעם אחר. וזאת משום שלבעליהם המקוריים של בעלי החיים יש הנאה ממונית ממשית מהאכלתם ולא רק הנאת הגוף, וכל כי האי גוונא לא אמרינן מללה"נ. עיין בחידושי הרשב"א לנדרים (לח, א ד"ה לא) שאסר על המדיר את חברו בהנאה להאכיל את בהמותיו של חברו המודר הנאה ממנו, משום שבזה הוא משביחן בדמים והנאתו ממשית. ובהמשך דבריו מדגיש שאפילו במקום שהבעלים אינם זנים את הבהמה, ואלמלי שהוא יזון אותה היא עלולה למות, אעפ"כ אסור לו לפרנסה, משום שזו הנאה ממשית.

ולכאורה קשה, אדרבה, אם היא היתה בסכנת מיתה בודאי היתה מצטערת, והמאכילה משום צער בע"ח עושה מצוה ומצוות ללה"נ?

ועל כרחך צריך לומר שמכיון שיש למודר גם הנאה ממונית הדבר דומה לנודר שלא ליהנות מן המעיין, שאסור לו לטבול בו בימות החמה בגלל ההנאה הגופנית הנלוית למצוה (עיין ראש השנה כח, א), וכמו כן יש לומר גם ביחס להנאה הכלכלית שיש למודר מהאכלת בהמותיו.

ומעין סברא זו כתב הר"ן (נדרים טו, ב ד"ה והא) בענין הנודר "הנאת תשמישך עלי" שנדרו חל ואסור לשמש עם אשתו. והקשה הר"ן מדוע נאסר במצוות עונת אשתו, והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו. ותירץ: "הני מילי שאין קיום המצוה חשיב הנאה, אבל מכל מקום כי מתהני גופי' בהדי דקיים מצותו הנאה מיקרי", והראיה מדין המודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו בימות החמה כיון שהנאה נלווית זו הנאה מקרי.

מיהו הדבר שנוי במחלוקת. עיין אבני מילואים (סי' כח ס"ק ס) שהביא את הר"ן, והוכיח שדווקא הרשב"א הוא זה שחולק עליו. ולדעתו יש לחלק בין מצות פריה ורביה דידיה שהוא מותר בהנאתה, לבין מצות עונה שאינו חייב בה מצד עצמו אלא משום שהוא משועבד לאשתו שהוא אסור בהנאתה. ומבואר שבמצוה דידיה אמרינן מצוות לאו ליהנות נתנו, והנאתו מן המצוה אינה חשובה הנאה כלל.

ופלא על הרשב"א שדבריו נראים כסותרים זה את זה. שהרי הוא זה שאסר על המדיר הנאה את חבירו להאכיל את בהמותיו אפילו במקום צעב"ח, וזאת משום שיש בכך הנאה ממונית ממשית. ומאידך, הוא זה שסובר שאפילו כאשר מתלוית הנאה גופנית למעשה המצוה מצוות ללה"נ, ומה החילוק בין הנאה זו להנאה ממונית, ומדוע אסור למדיר להאכיל את בהמותיו של המודר הרי מצוות ללה"נ?

ובשער המלך (הל' שופר פ"א ה"ג) הקשה על הרשב"א מצד אחר, כיצד יישב את הסוגיא בנודר מן המעין שאסור לו לטבול בו בימות החמה. ובשלמא לר"ן ניחא כיון שהנאת הרחיצה הנלוית לטבילה אינה בטלה והנאה היא, אלא לרשב"א הסובר שהנאת הגוף המתלווה למצוה מותרת משום דמלל"נ קשה מדוע אסרו עליו לטבול בימות הגשמים?

וה'אבני מילואים' תירץ על פי המאירי, שהחשש בטובל אינו מתייחס להנאת הרחיצה בשעת הטבילה אלא להנאה שאחריה בשעה שכבר נטהר, שהרי א"א לצמצם שמיד כשנטהר יצא מחוץ למים ובהכרח עד שהוא יוצא לגמרי מן המים הוא נהנה מהם והנאה זו אינה טפילה למצוה כיון שהיא באה לאחר קיום המצוה. אך לעומת זאת, כל הנאה הנלווית למצוה בשעת קיומה אינה אסורה, כיון שמצוות ללה"נ ואינה חשובה הנאה. וכמו כן, אשה מותרת לחלוץ בסנדל שאסור לה בהנאה, משום שאין לה הנאה מעצם החליצה אלא רק מהתוצאה שהיא הותרה לשוק, ואם כן אין כאן אלא גרם הנאה והוא מותר.

ובאבני מילואים הוסיף הסבר לדבריו:

ואפשר דגבי נודר מן המעיין דאיכא הנאת גופו בהדי מצוה ונמשך זו ההנאה גם אח"כ אין זה גורם אבל גבי חליצה דבשעת מצוה ליכא הנאה כלל אלא שגורם לו המצוה הנאה אח"כ אינו אלא גורם.

ולכאורה בהאכלת בהמותיו יש לו הנאה ממונית מעצם ההאכלה, והנאה ישירה זו נמשכת גם אח"כ במה שהן ממשיכות להתקיים בכוח האכילה ההיא. ולכן אסור למדיר להאכיל את בהמותיו של המודר.

ד. צעב"ח בבעלי חיים שאינם שלו

עוד צ"ע על ההצעה שהעלינו גם מטעם אחר, הנוגע לגדרי מצות צער בעלי חיים עצמה. וצ"ע, האם יש חיוב משום צעב"ח לזון בעלי חיים שאינם שלו אלא של נוכרי. שהרי מצינו שאסרו לטרוח בשבת בהאכלת בע"ח, ולא התירו לטרוח בעבורם אלא במקום שהמאכיל אחראי להאכילם ומזונותיהם עליו, ולא התירו להאכילם משום צער בעלי חיים. וכן פסק הרמב"ם (שבת פכ"ד, ה"ו): "אבל מי שאין מזונותיו עליו כגון... לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים" וכן הוא בשו"ע (סי' שכד סע' יא), ומשמע לכאורה שבעלי חיים שאינם שלו אסור לו לזונם בשבת אפילו במקום צעב"ח. ומשם יש ללמוד לעניננו, שכשם שאסור לטרוח בשבת בהאכלת בע"ח שאינו שלו משום שאין מצוה בכך, כך י"ל בנד"ד שאין מצוה להאכיל את בהמותיו של הגוי ומשום כך לא שייך לומר מללה"נ.

אולם הר"ן (שבת סז, א ד"ה מדאמרינן) תמה על הרמב"ם, וחילק בדין זה בין בעלי חיים שמזונותיהם מצויים בלעדיו ובין בעלי חיים שאין להם מה לאכול. (ועיין בב"י שסברת הר"ן נסמכת על דברי הגמרא: "שאני מיא דשכיחי באגמא" על פי גירסתו שתירוץ זה משלים את התירוץ הקודם, ואילו לגירסת הרמב"ם יש להוסיף "אלא" ולמסקנה יוצא שסברא זו נדחתה מההלכה). ומוכח מדבריו שהתירו לאדם לטרוח באכילתם של בעלי חיים שאינם שלו, במקום שאין להם אוכל והם עלולים לבוא לידי צער בע"ח.

ועיין במשנה ברורה (סי' שכד ס"ק כט) שפירש גם את דברי השו"ע בשיטה זו, והעמיד את דבריו במקרה שיש להם אוכל. ודייק, שאם אין להם מה לאכול שמותר לו לישראל להאכילם. אלא שבביאור הלכה (שם ד"ה ויוני) הוסיף עוד תנאי:

דכיון שהם של ישראל ואינם אוכלין מהפקר, כי היכי דמותר לבעליהן להכין להם מזונות הכי נמי מותר לאדם אחר.

ודבריו צ"ע, שכן אם מכח צער בעלי חיים קא אתינן מה נ"מ אם הם של ישראל או של נכרי, ומאי שנא מכלב (שהזכיר שם בס"ק לא שמותר להאכילו לפי שהקב"ה חס על מזונותיו, וכן דייק בערוה"ש שם, סי' ב שכל כלב רמי עליו לזונו), שאם אין מי שיאכילנו מותר לישראל להאכילו?

וצריך ליישב [בדוחק] שמדובר בבעלי חיים שאין מזון לפניהם אך יש מי שיאכילם. ובכגון זה יש להבחין, אם הם של ישראל מותר לישראל אחר להאכילם כשם שהדבר מותר לבעליהם, כי מאי שנא האי מהאי? אך אם הם של גוי לא התירו לו להאכילם, אלא עדיף שגוי שאינו מוזהר על השבת יאכילם, ולא ישראל. ומכאן יש ללמוד לנד"ד, מכיון שאין גוי שיאכיל את החיות ואין אפשרות להרעיבם שבוע שלם מדין "ורחמיו על כל מעשיו" חלה המצוה על ישראל להאכילם, ולמ"ד שגם במצוה דרבנן אמרינן מצוות ללה"נ יהיה אולי מותר להאכילן חמץ בפסח.

ולעומת זאת בשו"ת אגרות משה (או"ח ב סי' נב) כתב:

דהא ליכא כלל מצות צדקה להאכיל לבהמות מצד צורך הבהמות, שאין שום חיוב להאכיל לבהמות שהן הפקר מדין צדקה, שלא נאמרה מצות צדקה אלא לאחיך. וגם מדין צער בע"ח, אף למ"ד דאורייתא (בב"מ ל"ב, ב) נמי לא מצינו דנהיה מחוייבין להאכיל לבהמות של הפקר, אלא שהוא רק דין שאסור לצערם בהכאות והנחת משאות יותר מכפי יכלתה וכדומה, וא"כ בהכרח שהוא רק דין שעל הבעלים.

אך מהפוסקים האחרים שהבאנו משמע שאומנם מצות צדקה חלה רק על אדם, אך מצוות צעב"ח ורחמיו על כל מעשיו חלה על כל בעל חיים רעב גם אם אינם שלו. והדבר צריך תלמוד.

ה. הנאה עקיפה מן השימוש בחמץ

והנה בנד"ד ישראל המאכיל את חיותיו של הגוי, אם באמת ובתמים הן אינן שלו אין לו הנאה ממונית בעצם ההאכלה כי ברגע זה החיות אינן שלו, ולכל היותר יש לו רק הנאה עקיפה. דהיינו, לכשהגוי יחזור וימכור לו את החיות לאחר הפסח הוא יוכל להמשיך את מחקריו, והן לא ימותו ברעב. וכבר כתבנו שהנאה עקיפה כזו אינה אסורה כמש"כ המאירי בדעת הרשב"א. ויש להדגיש, שבנקודה זו אין מחלוקת בין הר"ן והרשב"א, וכפי שמוכח מטובל בימות הגשמים שלא חיישינן להנאת הטהרה שנובעת מן הטבילה, וכמו שהזכרנו בעניין חליצה. וכמו כן לא חיישינן לענין הנאת עוה"ז ועוה"ב שיש לאדם ממעשה המצוה.

מיהו, כל זה מתוך הנחה שהמכירה היא גמורה והחיות שייכות באמת לגוי. אולם הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. כי כשהמוכר מאכיל בעצמו את החיות בפסח, מן הסתם הוא מתיחס אליהן כאילו הן שלו, ורק כדי למנוע איסור חמץ מכרן מכירה פיקטיבית לגוי, אך לבו בל עמו. ואע"פ שדברים שבלב אינם דברים זהו במכירה גמורה שבה אדם מסתלק לגמרי מהחמץ ומוסרו לגוי בקניין שלם וגמור. אך כשהוא ממשיך להאכיל את החיות בפסח כאילו הן שלו, ניכרים הדברים שאין כאן מכירה כלל. ואע"פ שעשה מעשה פורמלי של מכירה, דברים שבלבו ובלב כל אדם הן שאין זו מכירה גמורה.

ובלאו הכי יש כאן שתי הנאות אסורות מן החמץ, הנאה מעצם האכלת החיות שהיא הנאה ישירה, והנאה ממונית עקיפה הנמשכת מהאכלה זו גם אח"כ. וא"כ הדבר דומה לטובל מן המעין בימות החמה שגם לדעת הרשב"א היא אסורה.

כמו"כ יש לשאול האם מותר ליהנות מפירות המחקר אחרי פסח שכן אחד הגורמים להנאה זו הוא החמץ בפסח. מיהו שאלה זו כבר באה על פתרונה בפסיקת הפוסקים שהתירו מכירת בהמות אוכלות חמץ לגוי בפסח (המקו"ח החת"ס ועוד), וגם הבכור שור שהתנגד לא הזכיר נקודה זו, אלא רק את שאלת ההערמה באיסור תורה. (ובשאלה דומה עסקנו כבר באהלה של תורה ח"ד סי לה בנסיונות בפרי ערלה).

מסקנה

אמנם הפוסקים העלו אפשרויות שונות של מכירה במקרים דומים, אולם לאור ההשגות שהעלנו אין הדעת נוחה מהיתר מפוקפק זה של מכירת החיות לגוי, בעוד שהבעלים הישראלים עצמם מאכילים אותן בידיים. הפתרון המעשי שניתן להציע הוא, להרגיל את החיות לפני פסח לאכול מזון כשר, כפי שנהוג בלולים וברפתות. אך אם המחקר מחייב דוקא את השימוש במזון החמץ ובלאו הכי כל המחקר ירד לטמיון, נראה שיש לצרף מבעוד מועד חוקר גוי לצוות החוקרים ולמכור לו את החיות ואת החמץ, ורק הוא רשאי להאכילם ולא ישראל.