ספירת העומר פעמיים מספק

את השאלה העקרונית מדוע אין סופרים פעמיים בחו"ל בכל יום מספירת העומר כמו עשיית יו"ט שני בחו"ל שאל כבר בעל המאור (פסחים כח ע"א) ותשובתו היא שספירת העומר בימינו היא זכר בעלמא, והיא תגרום לזילותא של שבועות כאשר יספרו בו כדי להשלים את הספק אע"פ שהוא כבר יום טוב. ואלו דבריו:

"ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן (=שהחיינו) ועוד מה טעם אין אנו סופרים בלא ברכה ביו"ט שני של פסח כדאמרי' לענין סוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מפני שברכת הסוכה עומדת כנגד קדוש היום ה"נ ברכת העומר עומדת כנגד קידוש היום ונימני נמנאי ולא ליבריך ברוכי. ועוד מה טעם אין אנו סופרין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק? וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו, ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן, ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו. ואם אמר בשמיני ספק ז' של סוכה מיתב יתבי' ברוכי לא מברכין שלא תבא ברכה שהיא באה מכח יו"ט שני של סוכה שהוא דרבנן ותעקור יו"ט ראשון של שמיני חג דאורייתא שהוא עומד כנגדה ומשום הכי יתבינן ולא מברכינן, אבל אנו היאך נעקור ברכת ספירת העומר ביו"ט שני שהיא באה מכח יו"ט ראשון שהוא מן התורה ונדחה אותה מפני יו"ט שני דרבנן שהוא עומד כנגדה ודרבנן לא אתי ודחי דאוריתא הילכך מנינן ומברכינן ואם באנו לספור ב' ספירות מספק נמצאת ספירה שניה מושכת עד יו"ט ראשון של עצרת ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא הילכך אין לנו אלא מה שנהגו והמקומות שנהגו שלא למנות שבועות בכל יום ויום עד מלאת השבוע בכל שבוע ושבוע הוא המנהג היפה". והביא את הדברים הר"ן (על הרי"ף, פסחים כח ע"א). אמנם הראשונים לא עסקו בכך מצד הספק שבדבר.

בספר דבר אברהם (ח"א סי לד) דן מסברתו שספירה צריכה להיות ברורה וידועה למונה ולא מסופקת ובלשונו: "לפי שמצד עצמן אין ספירה ומנין אלא כשהסופר והמונה יודע ומבין את המספר ואל"ה הוו רק כקריאת המלים בלבד ולא כספירה ומנין". והביא ראיה לדבריו מהמג"א (סי' תפט ס"ק ב) שכתב שבספירת העומר סופר רק בלשון שהוא מבין ואם אינו מבין לא יצא.

ובכך מבאר: "ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה הרז"ה בס' המאור שלהי פסחים מה טעם אין אנו סופרים שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שתי ספירות מספק כמו שאנו עושין שני י"ט מספק עכ"ל. ולמש ניחא דאנן הרי בקיאין בקביעי דירחא ואין לנו ספק בימי הספירה, ועיקר הקושיא היא רק דמשום מנהג אבותינו הי' לנו לספור שתי ספירות כמו ביו"ט דאינהו הוה מספקא להו ועשו שני ימים מספיקא, אבל לפי דברינו הנ"ל נראה לומר דבר חדש דדוקא ביו"ט היו נוהגין אבותינו לעשות ב' ימים מספיקא, אבל בספירה באמת לא הי' אפשר כלל לאבותינו לספור שתי ספירות ביחד מספק לפי שזו אינה ספירה כלל כמ"ש ובמקום ובזמן שהיו מסופקין לא היה תקנה לדבר וצ"ל שלא היו סופרין כלל". אולם לאחר אריכות דברים וראיה ממעשר בהמה שמניין הוא דוקא ברור ולא מסופק חוזר בו הדבר אברהם כיון שהרז"ה והר"ן לא תרצו כתירוצו ומציע שאם הוא מסופק לא יברך ויספור פעמיים.

את הדבר אברהם הביא בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ק) ומוסיף: "וכבר מצאתי מבואר ככל זה בס' פקודת אלעזר לשו"ע או"ח (סי' תפ"ט), שהמסתפק כמה הלילה לעומר אם כך או כך יספור ב' האופנים לצאת ידי ספק ולא יברך דאם השני אמת הוי הא' הפסק והברכה לבטלה. ומביא כי ח"ר צבי קאפל טען נגדו דכיון שהוא סופר, כל שהוא מסופק אינו נקרא ספירה, אמנם המחבר מביא שם ראי' לאמת דבריו ממה שמקשה המאור הביאו הר"ן, מ"ט אין אנו סופרין ב' ספירות מספק כמו שאנו עושין ב' י"ט מספק, ולא תי' כהנ"ל, א"ו דגם כה"ג חשיבא ספירה ע"ש, הרי ככל דברי הדבר אברהם הנ"ל. – ועיין לעיל (סי' צ"ו אות י"ב) מס' משמרת שלום, דאפשר כי בזמן שקידשו את החודש עפ"י הראיה ספרו בני הגולה החל מליל י"ז בניסן ב' ספירות ע"ש. הרי גם דעתו כי כה"ג חשיבי שפיר ספירה, וכ"נ גם ממש"כ בס' נמוקי או"ח (סי' תפ"ט אות ג') "לדעתי' שיספרו בחו"ל ספה"ע ספיקא דיומא" ע"כ. ואי ספירה מספיקא לא מיקרי ספירה כלל, אי אפשר לספור ב' ספירות משום ספיקא דיומא גם אם אינו חייש לזלזול, א"ו כמש"כ".

ומביא משו"ת אבני נזר (יו"ד סי' רמח אות ג) שאף הוא סבר שספירה היא מבוררת ולכן בגולה אין סופרים פעמיים בגלל ספיקא דיומא, וכן משו"ת ערוגת הבושם (או"ח סי' קסח אות ד). ומסיק בשו"ת בצל החכמה: "הרי דעת שלושת הרועים הלוא המה הגאונים אבני נזר וערוגת הבושם בספרותיהם והח"ר צבי קאפל ז"ל כנזכר בס' פקודת אלעזר הנ"ל (אות א'), דלא חשיבא ספירה רק ספירה מבוררת ולא כשסופר שתי ספירות ביום אחד מחמת ספק. וזה גם דעת הגאון בשו"ת דבר אברהם הנ"ל (אות א') אלא שלמעשה חזר בו לבסוף מפני דברי הרז"ה וכהנ"ל (אות א')".

ודוחה את הראיה מדברי הרז"ה מדברי נכדו הרא"ה שהביא את אותה השאלה בקביעה שאמנם בגולה אין סופרים פעמיים ומבין הגר"ב שטרן שכך נהגו ולכן מסיק: "א"ו דאה"נ אבותינו בני הגולה היו סופרים ב' ספירות כל לילה עד יום שנודע להם קביעות חודש ניסן ומאז והלאה ספרו רק ספירה אחת בהתאם לקביעת הבי"ד. ולהכי שפיר שאלו מה טעם אין "אנו" סופרין שתי ספירות מספק כדרך שספרו אבותינו בזמן שקדשו בי"ד עפ"י הראי'.... ולזה שפיר מתרץ (הרז"ה) שאם כי אבותינו נהגו כך לנו אי אפשר לנהוג בזה כמותם שא"כ יצא לנו לספור ספירה שני' ליל יו"ט א' של עצרת ואתו לזלזולי ביו"ט א' דאורייתא". ומחלק בין הספירה כשקדשו עפ"י הראיה לספירת הגולה בימינו וסובר כמו אותם גאונים שספירה צריכה להיות מבוררת.

ומסיק להלכה:  "א) מסופק באיזה יום מימי הספירה הוא עומד כגון אם ביום כ' או כ"א, יספור שני הימים בלי ברכה (אותו ב' ו') – ב) שוב אחר שכבר נודע לו בבירור באיזה יום הוא עומד, יספור שאר הימים בברכה (אות א' ו')".

דן בכך אף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' מח אות ג) והביא משו"ת ערוגת הבושם שלא ניתן לברך על מנין שאינו מבורר. והביא את הסתירה לכאורה מדברי בעל המאור והר"ן והסיק שיוצא בדיעבד אף אם ספר שתי ספירות, וז"ל: "והנראה דגם בערוגת הבושם כתב כן רק לענין לכתחלה, וכמו דאיתא שם (סי' תפ"ט סעי' ה'), דאם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו יצא, וכתב הטו"ז (ס"ק ח') משמע בדיעבד אבל לכתחילה לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת ברכה כמה צריך לספור אח"כ עכ"ל, ובחק יעקב (ס"ק י"ח) כתב דהעולם נהגו להקל אפילו לכתחילה ולברך כה"ג על סמך שיאמר חבירו עכ"ל, והפמ"ג כתב ע"ז דלכתחילה ודאי ראוי שידע קודם הברכה כמה יש עיין שם. ובזה י"ל דכמו שהדין בהברכה, כן הדין בספירה גופי', דהרי גם בהברכה היכא דהי' בטעות, אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה, פסק הטו"ז (בס"ק ט'), דצריך לברך שנית על מה שיספור עיין שם, ומ"מ היכא דל"ה לו בירור בשעת ברכה אמרינן דיצא בדיעבד, י"ל כמו כן בספירה גופי' דכיון שנתברר דספר כראוי יצא בדיעבד"

בשאלה זו עסק באריכות אף בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' מה) והביא דברי הראשונים והאחרונים שהזכרנו ועוד אחרונים שנגעו בשאלה ונוטה לדעה שהספירה צריכה להיות מבוררת ומסיק: "ולכן אין לברך בנ"ד על ספירות שהן ספק... ולאחר שיתברר לו המספר האמיתי יספור משם ואילך בברכה. וכן העלה בשו"ת בצל החכמה ח"ה (סי' ק אות ו) מכח הספק ספיקא הנ"ל. ע"ש. וכן עיקר".

כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, נראה לי להעיר כמה הערות על דרכם של האחרונים.

לענ"ד הסיבה שהדבר אברהם נסוג משיטתו משום דברי בעל המאור צריכה עיון. הספירה עליה מדבר בעה"מ היא ספירה שלא משום ספיקא דיומא שהרי ידעינן בקיבועא דירחא. וא"כ אין בה כלל ספק אלא היא ספירת פעמיים משום מנהג אבותינו בידינו ואינה עתידה להתברר, לעומת זאת ספירת העומר בזמן שפרסמו את החודש ע"י שליחים היתה אמורה להתברר כשיגיעו השליחים, וכן לגבי אדם ששכח, הספירה אמורה או לפחות יכולה להתברר, וא"כ אין לדמות את הספירה אותה הציע בעל המאור לספירה בה הסתפקו הפוסקים. ולאידך גיסא, בגלל שהיא אינה מחמת הספק יש בספירה ביו"ט משום זלזול ביו"ט, אולם אם הספירה היא באמת כדי לקיים מצוה מן התורה אין בה זלזול ביו"ט ולכן לא נראה שדברי בעל המאור קשים לשיטת הדבר אברהם ועימיה.

וכעין זה כתב המגן אברהם (סי' תפט ס"ק א): "מתחילין לספור – הקש' הכ"מ פ"ו דסוכה היאך מברכין על הספירה ביום טוב שני (=של א' דפסח) ולא חיישינן לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכה בשמיני, וי"ל דהתם אומר על הכוס את יום שמיני עצרת הזה ואם יברך על הסוכה סתרי אהדדי, משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיאינן בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכה לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל".

ונראה לומר שאם נקבל שגדר ספירה היא המבוררת לסופר ואינו יכול לספור שתי ספירות מסופקות יצא שרק בימינו שלרוב הדעות הספירה מדרבנן יכול לספור, אולם בזמן שספירה מן התורה לא ניתן לספור כיון שאינו סופר בצורה מוגדרת.

ויש לעיין שוב האם ספירת העומר מסופקת אינה ספירה. בספירת עשירי במעשר בהמה מובן שאו שהעשירי הוא א' או ב', ולכן ספק כזה שאינו ברור לא ניתן להחליט מי הוא עשירי, ואי אפשר להכריע עפ"י הכרעת ספיקות ברוב וכד' שהן הכרעות אבל לא בירור הספק. אולם בספירת העומר רק הוא אינו יודע ומה איכפת לנו אם מונה את שתי הספירות, הרי לעתיד הדבר יתברר. וצ"ע.