אוצר הארץ תוצרת יהודית לשנת השמיטה – רקע הלכתי

הקדמה:

במאה עשרים שנה האחרונות התחדשו מספר פתרונות הלכתיים ביישום דיני שביעית במציאות החיים בארץ, כשכל פיתרון מבוסס על דעת חלק מהפוסקים. משום כך בכדי להפעיל מערך ארצי של טיפול בירקות ופירות בשנת השמיטה יש להחליט על סדרי עדיפות הלכתיים, איזו תוצרת תילקח מהחקלאים בעדיפות ראשונה, איזו בעדיפות שנייה וכן הלאה. קביעת סדרי עדיפות מבחינה הלכתית הינה דבר מורכב ביותר, במיוחד לאור העובדה שהשאיפה של מערך אוצר הארץ היא לדאוג לציבור הצרכנים והחקלאים היהודים כאחד. לפיכך לא כל פיתרון שקל יותר לצרכנים מבחינה הלכתית, הוא גם קל לחקלאים מבחינה הלכתית (כדוגמת יבול היתר המכירה)[1]. תחילה יש להתבונן בפתרונות השונים הקיימים בשני ענפי החקלאות המרכזיים: מטעים וגידולי שדה, לעתים בשניהם יחד ולעתים רק באחד מהם, ומהם ליצור את סדרי העדיפות.

פתרונות הלכתיים:

א."היתר מכירה"

אפשרות אחת שימיה כמעט כימי העלייה הראשונה (תרמ"ב- תרמ"ט) היא מכירת הקרקע לנכרי למשך שנתיים, היתר שהונהג בפועל כבר לפני יותר ממאתיים שנה,  על ידי רבי מרדכי רובייו זצ"ל מעיה"ק חברון ת"ו והובא בהרחבה בספרו שו"ת שמן המור (סי' ד)[2]. אמנם באותה תשובה נדרש הרב רובייו למכירה זו רק בכדי לאפשר לשווק את הפירות שלא בקדושת שביעית, אך ההיתר שלו שימש כבסיס להיתר המורחב יותר משמיטת תרמ"ט ואילך, אשר הורחב להתיר עבודת ישראל בקרקע שנמכרה לנכרי. ההנחיות בהיתר תרמ"ט היו שמלאכות האסורות מן התורה יעשו נכרים, ורק מלאכות האסורות מדרבנן יעשו המתיישבים עצמם או פועלים יהודים אחרים[3]. הצעה זו נקראה מאז ועד עצם היום הזה "היתר המכירה", המיוחד שבה שהיא פותרת את מכלול המורכבויות של השמיטה: היא מקילה הן על היתר המלאכות[4], והן על מעמד הפירות שדינם יהיה כפירות נכרים שאין בהם קדושת שביעית[5], וכך ניתן יהיה לשווק אותם באופן רגיל, ואף לייצא אותם לחו"ל - דבר האסור בפירות הקדושים בקדושת שביעית[6]. אף שהיתר זה עורר פולמוס הלכתי חריף – הרי שגם המתנגדים לו, הבינו שצריך לדאוג להמשך התפתחות הישוב המתחדש בארץ ישראל, וכמו כן גם התומכים בו, הדגישו בכל שמיטה שהיתר זה הוא רק "הוראת שעה" ואין לעשותו כהיתר מוחלט וקבוע. לפיכך גם המתירים סברו שיש לחזק את מי שחפץ בכך לקיים את המצווה כתקנה, להיות מ"גיבורי כח עושי דברו" מבלי להזדקק לקולות מיוחדות. הויכוח סביב היתר-המכירה היה גם עקרוני, האם בשל צורך ההתיישבות יש להקל בעבודות הקרקע על ידי היתר המכירה, או שיש לנהוג להיפך, שבשל הדאגה לאחיזתנו בארץ עלינו להתחזק במצוות השמיטה,  אשר חז"ל השוו אותה לשלושת העבירות החמורות ביותר, ודווקא בשמירתן תתחזק ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל[7]. מורכבות זו ביחס להיתר המכירה ניכרת מהנהגתו של הגראי"ה קוק זצ"ל כעשרים שנה מאוחר יותר, בשמיטת תר"ע השמיטה הראשונה לאחר עלותו ארצה. הרב זצ"ל אמנם ביסס וחיזק את היתר המכירה - הלכתית וציבורית, אך עודד ואף זירז את את החקלאים שהשמיטו מרצונם את שדותיהם בשביעית בצורה מוחלטת[8].  כך היה כאשר אנשים בעלי סמכות ציבורית ניסו לכפות על חקלאים לעשות היתר מכירה, הוא מחה על כך בפני הנוגעים בדבר, והזהירם בצורה חריפה, לבל יעשו כן בפעמים אחרות[9]. על פי תפישה זו הקים הגרא"יה קוק זצ"ל מערך של אוצר ב"ד לפירות של היתר מכירה, על מנת לצמצם את ההיתר רק למקרים הנצרכים בלא להשתמש בו באופן גורף. כך גם נהג הרה"ג שמואל מוהליבר זצ"ל שסבר שיש להקל לזרוע אף ללא היתר מכירה, אך תמך בחקלאים שהעדיפו להשבית את עבודת הקרקע לגמרי בשביעית[10].

ב. אוצר בית דין

האפשרות השניה שנתחדשה הייתה טיפול במטעים ובגידולי השדה על ידי אוצר בית דין, באפשרות זו החקלאי נהפך לשליח בית-דין והוא המבצע את המלאכות עפ"י הנחיות בית הדין. שכר העבודה וההוצאות השוטפות עבור הטיפול במטע גם הם משולמים לו מקופת בית הדין. בית הדין גובה את הכסף מהצרכנים לא עבור הפירות, אלא עבור העבודות וההובלה שעושים עבורו[11].

דרך זו צידד בה הרה"ג אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל בעל החזון איש, אשר עקב התנגדותו ההלכתית להיתר המכירה, ומתוך דאגה לחקלאים, סבר שעדיף להקל בקולות משמעותיות במלאכות שביעית, וביחס ההלכתי לגידולי השדה הנקטפים בשביעית  - כפי שיתבאר בהמשך[12].

לאור האמור לעיל מובן מדוע דרך זו של "אוצר בית-דין" רווחה בשמיטות האחרונות בעיקר בהתיישבות החדשה ביש"ע (כולל דרום הר חברון וגוש עציון) ובגולן, כאשר התפתחה תופעה של רצון לצמצם את השימוש בהיתר-המכירה לענפים מסוימים ולאזורים מסוימים בלבד. בחלק מועט מהמקרים חברי המושבים החקלאיים הובירו את שדותיהם בשביעית, אף בלא לחלק את תוצרתם על ידי אוצר ב"ד. מאידך, אצל הציבור החרדי אשר בחלקו צרך פעם דווקא פירות של אוצר ב"ד - נוצר תהליך שונה, כשהם כבר אינם מוכנים לצרוך יבול שמיטה, אלא רק "יבול נכרים", או יבוא מחו"ל. על רקע זה עלה הצורך להקים גוף שידאג לחקלאים יהודים המעוניינים להשתלב בתהליך זה, ולצרכנים הרוצים לחזק מגמה זו ולצרוך תוצרת יהודית שבחלקה קדוש בקדושת שביעית. גוף זה יהא מבוסס על כך שהציבור הצרכני יתחייב מצידו לצרוך תוצרת זו, וככל שיגדל מספר המתחייבים מצד הצרכנים, כן ניתן יהיה להכניס למעגל זה מספר רב יותר של חקלאים שחפצים לטפל במטעים ובשדות עפ"י הנחיות אוצר בית הדין. התוצרת שתחולק על ידי "אוצר הארץ" תכלול בתוכה פירות וירקות, הפירות יחולקו לצרכנים במסגרת אוצר ב"ד באריזות שונות להימנע משקילה וכדו[13]'. אולם אספקת הירקות על ידי "אוצר הארץ", תיעשה עפ"י סדרי עדיפות הלכתית שיתבארו לקמן, ובהתאם לכך ייווצר הקשר עם החקלאים השונים.   

הענף שבו קיימים סדרי עדיפות שונים, הוא בעיקר ענף הירקות, כפי שיבואר להלן:

סדרי עדיפות בירקות:

א. ירקות משנה שישית:

עדיפות ראשונה - ירקות שנקטפו בשישית. מדובר בירקות שניתן לאחסן אותם באופנים שונים, ושמקורם ממשקים יהודים.  עדיפותם ההלכתית היא בכךשהיות ומדובר בגידולי ששית אין בהם כלל זיקה כלשהיא למלאכות שביעית. אולם שיווק התוצרת ייעשה באריזות בעלות צבע מיוחד לירקות מקטיף ששית, בכדי למנוע מראית העין שמדובר בירקות שביעית. לפיכך לדרך זו תהיה עדיפות ראשונה במעלה[14].

ב. מצעים מנותקים:

עדיפות שניה - מצעים מנותקים בחממות כולל מכירת העציצים. דרך זו של גידול בעציץ שאינו נקוב בתוך בית, מבוססת על צירוף שני יסודות הלכתיים: 

א. שבימינו ששביעית נוהגות מדרבנן - מקילים בספק של הירושלמי אם מותר לזרוע בקרקע שבתוך בית[15].

ב. שגידול בעציץ שאינו נקוב בחוץ איסורו מדרבנן. כמו כן ההנחיות הן לפרוס יריעות ניילון על הקרקע בכדי שלא תהיה יניקה של העלים מהאדמה[16].

בשתי האפשרויות הנ"ל עדיין מדובר בגידולים שאין להם קדושת שביעית.

ג. ירקות מזריעת שישית וקטיף שביעית

עדיפות שלישית - ירקות מזריעת ששית שנלקטים בשביעית. בדרך זו הירקות כבר קדושים בקדושת שביעיתוהם יחולקו על ידי אוצר ב"ד – השאלה לגבי ירקות אלו היא האם הם נכללים באיסור ספיחים. איסור זה גזרו חז"ל לכו"ע על גידולים חד-שנתיים (שאינם גידולי הבר) הגדלים בשביעית, מחשש שמא אדם מישראל יזרע בסתר ויאמר שירקות אלו עלו מאליהם. אלא שנחלקו הראשונים האם איסור זה כולל בתוכו גם גידולי ששית שנקטפו בשביעית, או שלא. לשיטת הרמב"ם איסור זה אכן כולל בתוכו גם ירקות שנזרעו בשישית והמשיכו לגדול בשביעית, ומדבריו יוצא שכל גידולי שדה שנלקטים בשביעית אסורים באיסור ספיחין[17]. אולם לדעת הר"ש משאנץ ירקות אלו כיוון שהתחילו לצמוח בשישית לא חל עליהם איסור ספיחין אע"פ שנקטפו בשביעית[18]. אלא שגם בשיטת הר"ש דנו האחרונים מהו מעמדם של ירקות שהתחילו לצמוח בשישית אך החלק הנאכל שלהם התחיל לצמוח בשביעית (כגון: עגבניות, מלפפונים פלפלים וכדו'). לדעת החזו"א הר"ש מתיר אף ירקות כאלו היות שהם התחילו לצמוח בשישית[19]. לעומתו סובר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהר"ש התיר רק אם החלק הנאכל התחיל לצמוח בששית, אך להלכה למעשה הוא הסכים שיש לפסוק כחזו"א, היות ש"כבר הורה זקן" כלשונו[20].

ד. ירקות מגידולי הערבה הדרומית:

עדיפות רביעית - ירקות מגידולי הערבה הדרומית עם היתר מכירה לחומרה. שאלת זיהוי הגבול הדרומי של ארץ ישראל באזור הערבה היא שאלה שדנו בה רבים, והיא תלויה בכמה מרכיבים:

א. היכן הוא בדיוק "קצה ים המלח"? חשיבות הדבר היא משום שזו נקודת הגבול הדרומית-מזרחית של הארץ, כפי שמצוין בפסוק (במדבר לד, ג-ד): "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם[21] וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים...". מנקודה זו מתחיל קו הגבול לפנות לכיוון דרום. באופן דומה מצוין תחילת הגבול הדרומי של שבט יהודה (יהושע טו, ב) החופף כידוע את גבולה הדרומי של הארץ כלשון הפסוק: "ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח מן הלשן הפונה נגבה", וביאר רש"י (שם): "מקצה ים המלח - הוא מקצוע דרומית מזרחית של א"י באלה מסעי". מיקומה המדויק של נקודה זו אינו ניתן לזיהוי באופן ודאי, בשל העובדה שקו החוף של ים המלח נסוג בעשרות ואולי אף במאות מטרים מאז כיבוש הארץ על ידי יהושע. דבר שיש לו משמעות מהיכן מתחיל הגבול לפנות בזוית לכיוון דרום-מערב[22]. אך ככל הנראה לזיהוי זה יש משמעות ביחס לאזור הערבה הצפונית – אם הוא נכלל בתחום גבולות פרשת מסעי.   

ב. האם הגבול הדרומי פונה ישירות מים המלח למעלה עקרבים, והיכן היא מעלה עקרבים?

כפי שנאמר בתורה הגבול הדרומי פונה לכיוון מעלה עקרבים, וכלשון הפסוק (שם לד, ג): "ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים". השאלה היא, האם הגבול הדרומי פונה ישירות מ"קצה ים המלח" באופן חד לכיוון מעלה עקרבים, או שהוא ממשיך דרומה בזוית קלה לכיוון הערבה, ורק לאחר מכן הוא עושה תפנית צפונית מערבית לכיוון מעלה עקרבים[23]. למחלוקתם יש משמעות מעשית כיצד יש להתייחס לחלק מהערבה הצפונית. לדעת הרב יהוסף שווארץ זצ"ל בספרו תבואות הארץ (מהדורת לונץ – עמ' כב-כז) הסובר כאפשרות הראשונה, כמעט כל הערבה הצפונית נמצאת מחוץ לגבולות הארץ המפורשים בפרשת מסעי, כיוון שהגבול הדרומי נוטה מקצה ים-המלח ישירות לכיוון מעלה עקרבים. לעומת זאת לדעת הרב יצחק גולדהאר זצ"ל בספרו אדמת קדש (עמ' 186) הסובר כאפשרות השנייה, חלק מהערבה הצפונית כלול בגבול פרשת מסעי. אך לפי שתי השיטות הנ"ל אין מחלוקת שמעלה עקרבים המוזכר בתורה הוא המקום הנקרא גם כיום בשם זה. על דעות אלו הסתמכו בשמיטות הקודמות חלק מהפוסקים להתיר לכתחילה לרכוש תוצרת חקלאית בשביעית מאזור הערבה. אולם הרבנות הראשית לישראל לא הסכימה עם גישה זו.

שיטה שלישית ביחס לזיהוי של גבולות פרשת מסעי היא שיטת הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג עמ' רסד). לדעתו מעלה עקרבים המוזכרת בתורה אינה מעלה עקרבים של ימינו אלא הוא שטח הקרוי בערבית "עקבה" כשהוא כולל בתוכו את כל אזור הערבה מדרום ים המלח עד אילת[24]. לפי שיטה זו צריך להסביר שהגבול מ"קצה ים המלח" אכן פונה דרומה בזוית קלה מאוד כשהוא נמשך לאורך כל הערבה עד אילת.

ג. האם איזור הערבה נחשב ככיבוש עולי מצרים לא עפ"י גבולות מסעי אלא משום שנכבש על ידי מלכי יהודה? לדעת הגרא"י וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג) הערבה הדרומית עד אילת קדושה בקדושת עולי מצרים, כיוון שהיא נכבשה על ידי מלכי יהודה[25]. לשיטה זו הסכים הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, כפי שהעידו בשמו בשו"ת ציץ אליעזר (שם), ומו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (שם). וכן נקט למעשה מו"ז בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו או"ח סי' ב סעי' ב) כשביאר מכמה טעמים מדוע אין לנהוג יו"ט שני של גלויות באזור אילת, ופשוט לו שיש לנהוג שם תרו"מ כדין מדברות ארץ ישראל הנגררות אחר א"י.

ד. שיטה נוספת היא שיטת הסוברים שקו רוחב שלושים הנמצא בדרום הערבה הוא הקובע את הגבול הדרומי של ארץ ישראל. אולם קיים קושי להבין את השיטה הנ"ל ביחס למצוות התלויות בארץ[26].

ה. שיטה נוספת שיש לחוש למעמד ההלכתי שיש לכיבושי מדינת ישראל שבימינו; שדינו ככיבוש שלישי, בעיקר במקומות שברור לכל שמטרת הכיבוש הייתה לשם החלת ריבונות והתיישבות כמו באיזור הערבה[27].

מכל הסיבות הנ"ל נהגה הרבנות הראשית לישראל לדורותיה לקבל תוצרת חקלאית מכל איזור הערבה רק לאחר שהחקלאים ביצעו שם היתר מכירה[28]. אך ודאי שאם עושים שם היתר מכירה יש מקום לכתחילה להקל לעבוד שם בשופי, היות ולדעות מסוימות ניתן להקל לעבוד שם לכתחילה.

ה. ירקות ייבוא או ירקות או ירקות היתר מכירה

עדיפות חמישית – ירקות ייבוא או ירקות היתר מכירה – (יתכן שלא יזדקקו לאף אחת מהן). שתי אפשרויות אלו מעמדם שווה מבחינה הלכתית בכך שהם ירקות נכרים. אולם לכל אחד יש מעלה וחיסרון ביחס לסוג השני.

החיסרון בהיתר מכירה בשל העובדה שמדובר בירקות שנזרעו או נשתלו בקרקע ישראל בשביעית, אך יש לכך מקום כשמדובר בחקלאי שעושה כן כעדיפות אחרונה בסוף השמיטה אחר שמוצו כל האפשרויות האחרות, או שעושה כן לצורך ייצוא לחו"ל בכדי לא להפסיד שווקים בשנים האחרות.

החיסרון בירקות ייבוא שמדובר בירקות שמייבאים אותם רק בגלל השמיטה ואילולא השמיטה ניתן היה להשיגם בארץ. התועלת בירקות ייבוא היא בכך שלא מקילים כלל בזריעה או שתילה בשמיטה עצמה בקרקע ישראל.

יהי רצון שמתוך החדרת המודעות של מצוות השמיטה הלכה למעשה ובקיומה, בשכבות רבות של הציבור בארץ. נזכה לחידוש קיום מצוות שמיטה ויובל מן התורה בקיום הפסוק (ויקרא כה, יא): "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחוזתו", ושתבורך ארצנו מפי הבורא כפי ההבטחה בפסוק (ויקרא כה כא): "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים".