הפרשת תרו"מ בנבטים הגדלים באוויר

שאלה

בחנויות נמכרות אריזות עם נבטים. לפי בירור שערכנו, גידול הנבטים נעשה באוויר, כאשר מתזים יוצרים שם לחות גבוהה ע"י עירפול. האם צריך להפריש מהם תרו"מ?  

תשובה

בשאלה זו כבר דנו מרן הראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א ("התורה והארץ" ג' עמ' 215-217), שהורה לחייב בתרו"מ, ואמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("תרומת שמעון" עמ' 179-182) שהורה לפטור מתרו"מ. אך הם דנו בנבטים הגדלים בתוך מיכלי מים (הידרופוניקה), ולא בנבטים הגדלים באוויר (אירופוניקה).

למעשה נראה לענ"ד שנבטים אלו - הגדלים באוויר - פטורים מתרו"מ; וזאת מן השיקולים הבאים:

א. הגידול נעשה בתוך בית, בו נחלקו הרמב"ם (הל' מעשר פ"א ה"י) והראב"ד (השגה שם) אם חייב בתרו"מ מדרבנן או שפטור לגמרי.

ב. הירושלמי במסכת ערלה (פ"א ה"ב) אומר שגידול בבית פטור מתרו"מ מדאורייתא משום שאינו "שדה". ומסתבר שגידול באוויר גם הוא אינו "שדה". ואף אם גזרו על בית לדעת הרמב"ם, לא מצאנו שגזרו על גידול באוויר.

ג. מעיקר הדין יש חיוב תרו"מ רק על מה שגדל בקרקע. אמנם מצאנו שגזרו חיוב תרו"מ על מה שגדל באדמה הנמצאת בעציץ שאינו נקוב, אך כל זה הוא רק מחשש שמא יחליפו עציץ נקוב בשאינו נקוב. ולא מצאנו שגזרו חיוב תרו"מ בגידול ללא אדמה וללא שום קשר לקרקע.

ד. גם אם נלמד מהלכות שבת (רמב"ם פ"ח ה"ב) שהזורע במים חייב משום זורע, ונסיק שהוא הדין במעשרות, יש מקום לומר שגידול באוויר בוודאי אינו "זריעה". ובתרו"מ הרי נאמר "תבואת זרעך".

לעומת זאת היה מקום להעלות כמה שיקולים להחמיר:

א. לדעת רוב הראשונים, עציץ נקוב המונח באוויר, ואפילו עציץ שאינו נקוב שהענפים יוצאים ממנו החוצה - נחשבים מחוברים לאדמה מכוח היניקה שהצמח יונק מהקרקע דרך האוויר (עי' "התורה והארץ" א' עמ' 210-219). ועפ"י זה יש מקום לומר שצמח הגדל באוויר נחשב כמחובר לקרקע ויונק ממנה.

על סברה זו יש להעיר:

1. כלי הגידול של הנבטים אינם נמצאים מעל אדמה גלויה אלא מעל ריצוף אטום שאין יניקה ממנו.
2. יש לחלק בין עציץ שאינו נקוב, שהצמח זרוע באדמה שבתוכו, והיניקה רק מחשיבה אותו מחובר לקרקע, לבין גידולי אוויר שאינם זרועים בשום מצע גידול. ואף אם נאמר שהם נחשבים כמחוברים לקרקע, אינם זרועים בה.

ב. בירושלמי (מעשרות פ"ה ה"א) נאמר שבצלים שהשרישו זה בזה בקרקע העליה - פטורים מתרו"מ. מפשטות הדברים משמע שהם פטורים רק משום שבעליהם אינם רוצים בהשרשתן. באופן פשוט נראה שבצלים אלו לא השרישו בתוך מצע גידול כלשהו, והם מונחים על גבי רצפה אטומה, שאין ממנה יניקה; ואעפ"כ - אילו היה רוצה בהשרשתן, היו חייבים בתרו"מ, למרות שלא השתרשו בתוך מצע גידול.

על סברא זו יש להעיר מהרישא של התוספתא (מעשרות פ"ג ה"י) המובאת שם בירושלמי, ואומרת שבצלים שהשרישו זה בזה בקופות, הרי הן בחזקתן לכל דבר. ומשמע שבניגוד לסיפא, העוסקת בבצלים שהשרישו בקרקע העלייה, הפטור מתרו"מ לא נובע מכך שהבעלים אינם רוצים בהשרשתן. וע"כ יש לחלק בין השרשה בתוך כלים לבין השרשה על גבי קרקע העליה, ולומר שדווקא השרשה בדבר המחובר לקרקע עשויה לחייב בתרו"מ אם הבעלים רוצים בה, בעוד שהשרשה של בצלים זה בזה בתוך כלים ניידים אינה השרשה כלל ועיקר. ובנד"ד, שהנבטים נמצאים בתוך מגשים מוגבהים, יש לדמות אותם לבצלים שהשרישו בקופות, שהן סלי נצרים מנוקבים, והם פטורים מתרו"מ.

עוד יש להעיר עפ"י דברי הרע"ב, המשנ"ר (מעשרות שם) וה"בית דוד" (סי' א דף ג ד"ה ומעתה), שהמדובר בבצלים שהשרישו בעפר המעזיבה. ולפי הסבר זה אין כל ראיה מכאן לבצלים שהשרישו ללא מצע גידול. ולדעת הרידב"ז (לירושלמי שם, ד"ה ועפ"ז, וכן) הירושלמי פוטר את הבצלים מתרו"מ משום שקופה ועליה אינן "שדה", ואף אם הבעלים רוצים בהשרשתן.

ג. הגר"מ אליהו שליט"א ("התורה והארץ" ג' עמ' 216) הביא ראיה מן הרמב"ם בפיה"מ (מעשרות פ"ה מ"ב) שכתב שהבצלים שהשרישו זה בזה בקרקע העליה פטורים מן המעשרות "לפי שאינם אוכל וכבר נפסדו". ומשמע שאילו לא נפסדו, היו חייבים בתרו"מ.

על ראיה זו יש להעיר שהרמב"ם מדבר על המקרה השני בתוספתא, העוסק בבצלים שהשרישו בקרקע העליה. אך אינו מתייחס למקרה הראשון, שאינו מובא במשנה, העוסק בבצלים שהשרישו בקופות. ונד"ד דומה דווקא למקרה זה ולא לבצלים שהשרישו בקרקע העליה, שהיא חלק מקרקע העולם ויש בה עפר.

מסקנה בצירוף כל השיקולים שהבאנו, נראה שנבטים הגדלים באוויר פטורים לחלוטין מתרו"מ. ואף אילו היה מקום לפקפק בחלק מן הסברות - מ"מ לא יצאנו מכלל ספק ספיקא, שבאיסור דרבנן ודאי שהולכים בו לקולא.

אך יש להעיר שלפחות חלק מנותני ההכשר על נבטים מקפידים להפריש מהם תרו"מ כדי לצאת מידי כל חשש.