ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ה'

 נראה, אפוא, שכך צמח מנהג המחולות בשילה, שכן, בהעדר אנשים – כגון הפחות הסגנים והגזברים - שיקדמו את פני הנשים, זאת מפני הצניעות, יצאו בנות שילה – בנות הכהנים הסגנים והגזברים - לקדם את פניהן של בנות צלפחד וחברותיהן משאר השבטים במחול. היתה זו למעשה, שמחת נצחון על שזכו בנות צלפחד לחלקן בישוב הארץ על פי ה', ועל קיום מצווה חדשה בישראל – הבאת ביכורים לפני ה' בשילה. המחולות התקיימו בכרמי שילה, שכן, שם התקיים בציר הענבים ודריכת היין. שם גם חגגו בחלילים את חילול הכרם, ובכרמים שמחוץ לעיר יכולות הנשים לשיר, לזמר ולחולל בינן לבין עצמן ללא הפרעה. 

כאמור, שירת בנות ישראל בעת הבציר היתה סמל לשמחה של מצוה מאין כמוה. אף הנביא ירמיה מרים אותה על נס בחזון, כי יבוא יום ואותה שמחה קדומה בשילה שבשומרון עתידה להתחדש, באומרו:

'עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל!

עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים!

עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים וחיללו!

ובאו וריננו במרום ציון…

אז תשמח בתולה במחול…'

5. מחול בנות ישראל - בבגדי לבן ובטהרה

מעתה מובן מדוע אומרת המשנה שבנות ירושלים ילבשו בגדי לבן דווקא, שכן, מדובר בהבאת ביכורים למקדש בירושלים. מן המקורות בדברי חז"ל עולה, שמשום כבוד המקדש לבשו עולי הרגל - אנשים ונשים - בגדי לבן, ואף כאן, שמדובר בעליית הנשים למקדש להביא ביכורים לבשו לבנים. (ראה מחזור המקדש לפסח עמ' 43 שם הבאנו מקורות מדברי חז"ל בדבר לבישת בגדים לבנים בעת עליה לרגל, וכן עדויות מדברי יוסף בן מתיתיהו, המתאר את מנהגם של אנשי בית שני לעלות למקדש בכל ימות השנה בבגדים לבנים).

מכאן גם מובן מדוע הובאה במשנה תקנה, ש'כל הכלים טעונין טבילה'. שכן יש לתמוה: הרי מדובר בבנות ישראל המחוללות שטרם נישאו. מטבע הדברים בנות לפני הנישואין אינן הולכות למקוה להטהר מטומאתן. מה תועיל, אפוא, טבילת הבגדים במקוה, הרי רוב רובן של הבנות אינן טהורות והבגד נטמא מיד בלבישתו, ומה הועילו חכמים בתקנתם ש'כל הכלים טעונים טבילה'?

אולם תקנה זו מוכיחה, שטכס המחולות היה קודש, זאת, כחלק מהבאת הביכורים. בהתאם לאמור, לאחר שבנות ישראל טהרו ולבשו בגדים לבנים, התקיימו המחולות בכרמים לרגלי העיר, זאת, כחלק משמחת הבציר ודריכת היין. כך נערכה קבלת פנים לנשים הבאות לשילה עם ביכוריהן, ומן הכרמים עלו יחד כל הנשים אל המשכן להביא את הביכורים. לאחר הבאת הביכורים במשכן היו מביאות הביכורים נשארות בתחומי העיר, אוכלות מקרבן השלמים ומפירות כרם רבעי ומעשר שני, ואולי אף טועמות מן היין החדש – כדברי הנביא ישעיה: 'ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי'.

מכאן מתבררת חובת הטהרה, הן למשתתפת באכילה ושתיה, והן לזו שאינה משתתפת, שכן עלולה היא לטמא במגעה אוכלים ומשקים - ואף את סלי הביכורים או את הקרבן. ברור, אפוא, שלא רק את הבגדים טיהרו בטבילה במקוה, אלא הבנות עצמן – אלו שיכלו להטהר - הלכו לטבול כדי לעלות אל המשכן בטהרה. 

6. ט"ו באב ותיקון חטא המרגלים

כאמור, המחולות בכרמים היו לא רק על הבאת הביכורים, אלא על חלקן של נשי ישראל – ובנות צלפחד במיוחד – בירושת הארץ ובהתנחלות בה.

המדרש בבמדבר רבה (כא, י) עוסק בשינוי המהותי וההשפעה של בנות צלפחד על הדור כולו בהגברת הקשר עם ארץ ישראל:

'ותקרבנה בנות צלפחד: אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים… וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד) וישובו וילינו את כל העדה, ועליהם נגזרה גזירה [שלא יכנסו לארץ] שאמרו: לא נוכל לעלות! אבל הנשים לא היו עמהם בעצה… ככתוב: ולא נותר מהם איש [מן המתלוננים] כי אם כלב בן יפונה. איש - ולא אשה! על מה שלא רצו ליכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ [ולכן האריכו ימים ונכנסו לארץ]… משם פרצו האנשים - וגדרו הנשים'.

זה ענינו של ט"ו באב, יום הבאת הביכורים מן הענבים ומן התאנים, בו ראוי להוכיח את אהבת הארץ ולתקן בכך את אשר עיוותו המרגלים. שכן, המרגלים הביאו אשכול ענבים מנחל אשכול וכן תאנים, אך באמצעות פירות אלה הוציאו את דיבת הארץ רעה. לעומתם ישראל במקדש מביאים את ביכוריהם מפירות אלה עצמם, ומשבחים לפני הקב"ה על ברכת הארץ, ומכריזים: 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'!' בכך הם מכריזים קבל עם ועולם, כי הכל בידי הקב"ה ובכך בא חטא המרגלים על תיקונו.

כאן יש להוסיף תוכן נוסף הנוגע לט"ו באב - כמובא בגמרא בבא בתרא (קכא ע"א) שם מוסבר, שט"ו באב – 'כלו בו מתי מדבר', כלומר, ביום זה מת אחרון האנשים שנגזר עליהם למות במדבר ושלא יכנסו ארצה. הדבר מבואר בהרחבה במדרש איכה רבה (פתיחתות - לג) וכלשון המדרש בענין ט"ו באב: 

יום שבטל החפר מן מתי מדבר. אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית - היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדין ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט - שחסרו משש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר…כיון דאיתמלא סיהרא [שנתמלא הירח] אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב.

נמצא, שט"ו באב הוא 'יום טוב' להולכי המדבר, שיצאו ביום זה ממוות לחיים, אך לנשים, אשר דבקו בארץ ישראל וחפצו בה, עבורן, ט"ו באב הוא יום שמחה כפולה: האחת - שנימנו על אוהבי ארץ ישראל, וזכו לאריכות ימים יותר מן הגברים ומעבר לארבעים שנות הנדודים במדבר. והשניה – שהנה הן רואות בעיניהן את תחילת הכיבושים בארץ ישראל. שכן, לפי המבואר במדרש, מיד לאחר ט"ו באב של שנת הארבעים - בו פסקה מיתתם של הולכי המדבר, פתחו ישראל מיד בכיבושים בעבר הירדן. ככתוב (דברים ב, טז): 'וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם… וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמר: 'רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמרִי'. וראה במדרש (במדבר רבה יט, לב) שעם סיום חודש אב של אותה שנה כבר היו צבאות ישראל בעיצומה של מלחמה על כיבוש הארץ, וכלשון המדרש: 'מלחמת סיחון עשו באלול. ועשו את הרגל [סוכות] בתשרי. ואחר הרגל [בתשרי] עשו מלחמות עוג מלך הבשן'.

זו, אפוא, ענינה של שמחת בנות שילה בט"ו באב, שמחה, על חלקן של נשות ישראל באחיזה בארץ ישראל, והבאת ביכורים מפרי הארץ לחצרות הקודש. אשרי העם שנשיו ובנותיו באות לפני ה' כשפרי הארץ בידן, להשתחוות לפניו ולהודות לו על כל אשר עשה עמהן להפליא.

7. לוחמי ביתר שניתנו לקבורה בט"ו באב – ממשיכי הדרך של נשות ישראל במדבר

המעיין, לאור האמור, בעשרת האירועים שהובאו לעיל - והסיבות שמנו חז"ל להגדרת ענינו של ט"ו באב - יווכח, כי אכן עשרת הסיבות שמנו, אין אלו סיבות שהתגלגלו ובאו באופן מקרי ל'יום זכאי' – כנ"ל, אלא מדובר בשרשרת אירועים רצופה, בעלת תוכן פנימי, כשכל אירוע קשור ומשתלשל האחד מחבירו. 

עם זאת, נותר אירוע אחד ברשימה, הנראה חריג מכלל עשרת האירועים, והוא, מה שאמרו חז"ל, שב'ט"ו באב ניתנו הרוגי בית לקבורה'. מאורע זה נראה חסר קשר עם שאר המאורעות הנזכרים בדברי חז"ל בהקשר לט"ו באב. אולם בעיון נוסף, נראה שאף מאורע זה שייך לרשימה זאת, ולא בכדי הוא חותם אותה.

להבנת המאורע וקישרו, בגמ' בברכות (מח ע"ב) נאמר, שברכת 'הטוב והמטיב' שבברכת המזון נתקנה כנגד הרוגי ביתר. זה לשון הגמרא: 'הטוב והמטיב - ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה - הטוב והמטיב: הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה'.

תקנה זו צריכה הסבר, שכן, מה ענין הרוגי ביתר לברכת המזון? הרי המקור לברכת המזון הוא מה שנאמר בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך', לכן, תיקנו לברך: על המזון, על הארץ ועל ירושלים (עיין שם בגמרא) אך מה ענין הרוגי ביתר לכאן? דומה, שאם יש מקום להזכירם, ניתן לעשות זאת בשבת לאחר הקריאה - כדרך שמזכירים את שאר קדושי ישראל שנהרגו במהלך הדורות, או בקינות ובתפילות אחרות כדרך שמזכירים את עשרה הרוגי מלכות, אך הקשר בין הרוגי ביתר לברכת המזון תמוה?

אולם להבנת ברכה זו לאשורה, באיכה רבה (ב) מובא בענין זה: 'כרם גדול היה לאדריינוס מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טבריא לצפורי, והקיפוה גדר מהרוגי ביתר [כל אחד] מלא קומתו ופישוט ידים ורגלים - ולא הבאישו ולא הסריחו. ולא נגזר עליהם שיקברו עד שעמדה מלכות אחרת, וגזרה עליהם קבורה'. מאמר זה מלמד על צדקותם של הרוגי ביתר, שכן, רק קדושי עליון יחידים בישראל זכו שגופם נשמר לאחר מיתה. בגמ' בבבא בתרא (יז ע"א) מובא: 'שבעה לא שלט בהן רימה ותולעה: ואלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב'. שאלה היא, אפוא, מה זכו הרוגי ביתר ש'לא הבאישו ולא הסריחו' – כלשון המדרש?

אולם דומה, שבניגוד לדור המדבר, שנאמר בהם (משנה סנהדרין י, ג): 'דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין', זאת, על שהוציאו את דיבת הארץ רעה, לא כן, הרוגי ביתר ולוחמי בר כוכבא, אשר היו הניגוד המוחלט לדור המדבר, שכן, למרות הסכנה המוחשית מפני הרומאים קמו כנגדם ולחמו בהם כדי לגרשם מן הארץ. יתירה מזו! בראש מעיינם היה שחרור ירושלים ובנין המקדש – כפי שמוכח מן המטבע שהוציא בר כוכבא, וטבע עליה את חזית המקדש בתוספת המילים: 'לחירות ירושלים'.

מול אנשי דור המדבר, שהתמלאו פחד מפני 'בני הענק' ובכו בכייה של חינם ומאסו בארץ ישראל, קמו לוחמי בר כוכבא, וללא פחד וללא רתע לחמו בגבורה מול מלכות רומא האדירה לשחרור הארץ ולבנין המקדש מחורבנו. נמצא, שלוחמי ביתר תיקנו במעשיהם את חרפת דור המדבר ואת אשר עיוותו. לעומת שש מאות אלף קברי 'מתי מדבר' הפזורים ברחבי המדבר – ולדעת רבי עקיבא אין להם חלק לעולם הבא - הרוגי ביתר נשמר גופם בשלימותו גם לאחר מיתתם, שכן, צדיקים היו.

גבורת לוחמי בר כוכבא – שרבי עקיבא היה אחד מהם - היא המשך לחוזק הנפשי שגילו הנשים במדבר. כמובא לעיל, הנשים במדבר גדרו את מה שפרצו האנשים, זאת, הן בענין מאיסת הארץ והן בענין חטא העגל, וכך התרומה לבניית המשכן. מכאן מובן מדוע צירפו חז"ל את ברכת ה'טוב והמיטיב' לברכת המזון דווקא, שכן ברכת המזון ענינה - הודאה לה' על 'ארץ חמדה טובה ורחבה'. ארץ זו, דור המדבר מאס בה, אך דורו של בר כוכבא דבק בה לאהבה, לפיכך ראוי הוא הדור שיזכירוהו בברכה מיוחדת: 'הטוב – שלא הסריחו, והמיטיב - שניתנו לקבורה'.

זהו, אפוא, ענינו של המאורע העשירי שהתרחש דווקא בט"ו באב – הבאת הרוגי ביתר לקבורה. שכן, תאריך זה, שתוכנו - אהבת הארץ והמקדש, הוא גם התאריך הראוי לביטול גזירת המלכות, ולהבאת לוחמי הארץ והמקדש לקבורה באדמת הארץ אותה אהבו ועליה לחמו.

למעבר לחלק ד'