ט"ו באב - חג הביכורים - חג בנות ישראל - חלק ד'

ד. מנהג המחולות בשילה – ושרשיו בהלכה

1. כיצד נולד המנהג של בנות שילה לצאת במחולות בכרמים?

לאור האמור, שט"ו באב היה יום הבאת הביכורים למשכן ולמקדש, נשאלת השאלה: מה ענין המחולות של בנות ישראל לכאן? כן יש לשאול למה לבשו כלי לבן? עוד יש לשאול למה היה צריך לטהר את הבגדים במקוה?

ניכר מדברי חז"ל בענין סדר שאלת הבגדים, שבת מלך שואלת את בגדי הלבן מבת כהן גדול, שמדובר במנהג עתיק, מתקופת בית ראשון, עת מלכו מלכים בירושלים, שכן בתקופת בית שני לא היו מלכים בירושלים. כן גם התקנה, ש'כל הכלים טעונין טבילה' מלמדת שיד חכמים היתה בהנהגת מנהג המחולות, ואין מדובר, חלילה, בריקודי עם אלא במחולות של קודש. 

מן העצה שנתנו הזקנים לבני בנימין יש ללמוד, שהמחולות היו טכס פנימי של הנשים, שכן, בני בנימין שנחלתם קרובה למקדש שילה לא ידעו על הטכס אלמלא גילו להם הזקנים את קיומו ואת מקומו המדויק. שכך אמרו זקני העדה לבני בנימין: 'הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה'. כל מקום שנאמר 'הנה' משמעו דבר חדש שלא היה ידוע עד כה, וכגון (בראשית ח, יג): 'וַיָּסַר נחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה', ולא כאן המקום להאריך בדוגמאות. אף כאן, מנהג המחולות התחדש לבני בנימין. גם הצורך לתאר את המקום המדויק: מצפון לבית אל וממזרח למסילה ומנגב ללבונה, הדבר מלמד שהמחולות נעשו בצנעה. היתה זו שמחת בנות ונשים בלבד ולא הגיעו גברים למקום, שכן, היה צריך להסביר לבחורים שעליהם להסתתר ולארוב בכרמים מבלי להתגלות. כיצד, אם כן, נולד המנהג של בנות שילה לצאת למחולות של קודש בכרמים?

להבנת הדברים יש להרחיב בהסברת אחד מן היסודות הרעיוניים של ט"ו באב, שכן, חז"ל מנו כאחד המרכיבים של היום הזה: 'יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה'.

2. ט"ו באב - יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

כאן יש להקדים, שבנות צלפחד היו מן הראשונות בישראל שהביאו ביכורים למשכן שילה. שכן, בנות צלפחד זכו לנחלה בנחלת בני מנשה בעבר הירדן, זאת, על פי הוראה מיוחדת מפי ה' לתת להן נחלה בארץ ישראל. 

ככתוב בבמדבר (כז, א) שבנות צלפחד בהיותן חמש בנות לאב אחד תבעו את חלקו בנחלה, ואכן, נתברר כי דרישתן מוצדקת וקיבלו את חלקו בארץ ישראל. זה לשון הכתובים: 'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… וַתַּעֲמדְנָה לִפְנֵי משֶׁה… וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת! נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן!'

בהמשך ספר במדבר (לו,א) מתעוררת בעיה נוספת, שכן, אם הבנות תנשאנה תעבור הנחלה לשבט אחר? שאלה זו נשאלה על ידי ראשי האבות, ככתוב: 'וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד… וַיּאמְרוּ: אֶת אֲדנִי צִוָּה ה'… לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנתָיו… וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם! וַיְצַו משֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים… וְלֹא תִסּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

מסביר הרמב"ן בבמדבר שם, שהיתה מצוה מיוחדת לאותו דור של באי הארץ, ש'לא תסוב נחלה ממטה אל מטה', אלא נחלות השבטים באותו דור ישארו גושים גושים – כל שבט ונחלתו. ובלשונו: 'שתי מצוות ציוה ביורשות נחלה: (א) שלא תנשאנה רק למטה אביהן. (ב) וציוה בנשואות כבר, [וכן אלו] אשר תבוא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש, ש'לא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר', אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן [מאותו השבט] לא בניהן ולא בעליהן [משבט אחר]!… ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה'. 

אכן, משעברו ישראל את הירדן בקשו בנות צלפחד את הנחלה המגיעה להן גם בארץ ישראל המערבית. ביהושע (יז, ג) חוזרת פרשת בנות צלפחד בעבר הירדן המערבי, ככתוב: 'וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמר: ה' צִוָּה אֶת משֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ… כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו, וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים'. בעקבות בקשתן מחלק יהושע נחלות לבנות צלפחד בנחלת בני מנשה שבעבר הירדן המערבי, זאת, בנוסף למה שקבלו הבנות בעבר הירדן המזרחי.

בילקוט שמעוני (פינחס רמז תשעד) נאמר שנתנו לבנות צלפחד קרקע פעמיים, ככתוב: 'נתן תתן - שנטלו בעבר הירדן [המזרחי] וקרבו [פעם נוספת] לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר: ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע בן נון. ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות מכאן ומכאן [משני עברי הירדן]… ואמר לו [יעקב ליוסף]: בנותיך נוטלות מכאן ומכאן'.

נמצא, שבנות צלפחד זכו לנחלה בין הראשונים בארץ ישראל, וזאת, משני עברי הירדן. בה בשעה שחלק מן השבטים טרם זכה לנחלה כלל. ביהושע (יח, א) נאמר שתחילה נתן יהושע לבנות צלפחד את המגיע להן, ורק אחר כך הנחיל את הנחלה לשבעה מן השבטים אשר טרם קיבלו את נחלתם בארץ, ככתוב: 'וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אהֶל מוֹעֵד… וַיִּוָּתְרוּ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא חָלְקוּ אֶת נַחֲלָתָם - שִׁבְעָה שְׁבָטִים. וַיּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַד אָנָה אַתֶּם מִתְרַפִּים לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם ה'?… הָבוּ לָכֶם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים לַשָּׁבֶט וְאֶשְׁלָחֵם, וְיָקֻמוּ וְיִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ, וְיִכְתְּבוּ אוֹתָהּ לְפִי נַחֲלָתָם וְיָבאוּ אֵלָי. וְהִתְחַלְּקוּ אתָהּ לְשִׁבְעָה חֲלָקִים… וַהֲבֵאתֶם אֵלַי הֵנָּה וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פּה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ… וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה', וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקתָם'.

מן הכתובים עולה, ששילה היתה בירה זמנית ומרכז, לא רק לענין המשכן והקרבת הקרבנות, אלא גם לעניני ארץ ישראל. משם יצאו האנשים 'לכתוב את הארץ', שם הפילו גורל לחלוקת הנחלות לשבטים, ומשם יצאו השבטים לכבוש כל שבט את חלקו ונחלתו בארץ.

3. בנות צלפחד – יכולות לקיים שתי מצוות: הבאת ביכורים ומקרא ביכורים

מסדר הדברים עם כניסת ישראל ארצה בימי יהושע, נראה, שאחת המצוות הראשונות שקיימו ישראל בארץ, היתה מצות הבאת הביכורים, ובנות צלפחד היו מן הראשונות שיכלו לקיים מצוה זו. יש להקדים, אפוא, בהארת פרטים אחדים של המצוה הנוגעים לעניננו.

מצוה זו היא מן המצוות התלויות בארץ ובמקדש, והיא מביעה יותר מכל מצוה אחרת את ההודיה לה' על מתנת ארץ ישראל לישראל, ככתוב (דברים כו, ב): 'וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא… וּבָאתָ אֶל הַכּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱלקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ… וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ… וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ'.

גם המשנה בכלים (א, ו) אומרת שמצוה זו מבטאת את קדושת הארץ יותר ממצוות אחרות, וכלשון המשנה: 'ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? - שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות'.

כאמור, בנות צלפחד היו מן הראשונות שיכלו להביא בכורים למשכן, שכן הלכה היא, שאשה שירשה שדה חייבת להביא ביכורים מן השדה שנפל לה כירושה, כדין כל אדם מישראל (רמב"ם הלכות ביכורים ד, ב).

כאן יש להבדיל בין בנות צלפחד שקיבלו נחלה בארץ ישראל, לשאר נשים שירשו שדה. שכן מצות הבאת ביכורים מתחלקת לשתי מצוות עשה: האחת – להביא ביכורים כהלכתם למקדש. השניה – 'מקרא הביכורים', כלומר, מביא הביכורים צריך לעמוד בעזרה ולומר: 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'' (דברים כו,י) כלומר, הבאתי את הפירות מנחלתי אשר נתת לי בארץ ישראל. ממילא, בנות צלפחד, שקיבלו נחלה בארץ ישראל בדבר ה' - חייבות בקיום שתי המצוות: הבאת ביכורים ו'מקרא ביכורים'. 

לא כן אשה שירשה שדה, אשה זו מביאה ביכורים לעזרה אך אינה קוראת את 'מקרא הביכורים' (רמב"ם הלכות ביכורים ד, ב). יתירה מזו, מאחר שבנות צלפחד נחלו נחלות גם בעבר הירדן המזרחי, דינן שונה משני השבטים ראובן וגד שהתיישבו שם, שכן, יש מחלוקת בגמרא, האם בני ראובן וגד יכולים לומר: 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'', שהרי הם שהחליטו על המקום בו הם רוצים להתנחל, וקיבלו נחלה ממשה על פי בקשתם, ממילא אינם יכולים לומר: 'אשר נתת לי ה''. (ירושלמי מסכת ביכורים א, ח. שם נאמרה ההלכה בענין שנים וחצי השבטים בקצרה: 'תני: אשר נתתה לי - לא שנטלתי לי מעצמי!… חצי שבט מנשה - לא נטלו מעצמן!' ויכולים לומר: 'אשר נתת לי'. גם במדרש תנאים לדברים כו, י. שם מובאת דעה שראובן וגד לא יביאו כלל ביכורים: 'אשר נתת לי - לא מה שבררתי לעצמי! - להוציא ארץ בני ראובן ובני גד, שאין מביאין ממנה בכורים'. (ראה מחזור המקדש לחג השבועות עמ' 29 שם הרחבנו בענין מעמדם של בני גד וראובן בענין הביכורים, ושלדעת הרמב"ם אף הם רשאים לומר: 'אשר נתת לי ה'', שכן, בסופו של דבר ניתנה עבר הירדן לשנים וחצי השבטים על פי ה'). לעומת שני שבטים אלה, בנות צלפחד קיבלו נחלה על פי ה', ככתוב: 'נתון תתן להם נחלה', ויכולות לומר: 'אשר נתת לי', לפיכך הן מקיימות את שתי המצוות: הבאת ביכורים, ומקרא ביכורים. כלומר, לבנות צלפחד היה יתרון על פני מביאי ביכורים אחרים מעבר הירדן.

4. המקור למנהגן של בנות שילה לצאת במחול בעת הבציר

דומה, שבכך יתבאר מנהגן של בנות שילה לצאת במחול בכרמים. כאמור, לחמשת בנות צלפחד, שהן: מחלה, נועה, חוגלה, מלכה, ותרצה היו נחלות משני עברי הירדן. בנות צלפחד יכלו להביא ביכורים מדי שנה לשילה. כן גם היו חייבות להביא ענבים של כרם רבעי – אם נטעו כרם חדש – ואף פירות אלה יש להביא לשילה לאכול שם את הפירות בקדושה. כן היה עליהן להביא מעשר שני מפרי נחלותיהן לאכול בשילה. בנות צלפחד אינן אלא דוגמה של משפחה אחת מני רבות שבנותיה זכו לנחלה. מטבע הדברים היו עוד משפחות רבות כמשפחת צלפחד, שהיו להן בנות בלבד במשפחה. מציאות זו היא שחייבה את האיסור הכללי שהוטל על אותו דור שלא לשאת אשה משבט אחר, זאת, עד שהותרו השבטים לבוא זה בזה. נמצא, שבראשית תקופת ההתנחלות היו נשים רבות – ובנות צלפחד בראשן – שיכלו להביא ביכורים למשכן שילה.

כאן יש לעמוד על סדר הבאת הביכורים כפי שמתואר במשנה. אחת מן ההלכות קובעת, שיש לקדם את מביאי הביכורים למקדש לפי כבודם, זאת, מפני ש'חביבה מצוה בשעתה' וכדי לעודד את הבאים ממרחקים עם ביכוריהם למקדש המקיימים מצוה בטורח ועמל. המשנה בביכורים (ג, ג) מתארת כיצד קבלו את פני הבאים: 'הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם… הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם: לפי כבוד הנכנסים - היו יוצאים… ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני - באתם לשלום!' כן מבואר שם שאפילו בעלי אומנויות - האסורים בביטול מלאכה - יוצאים לקראת מביאי הביכורים. דומה, שהלכה זו אינה הידור מצוה אלא יש לה מקור בתורה. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (יח, ו) שם מובא: ׳ויצא משה לקראת חותנו – אמרו: יצאו משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויש אומרין אף ארון יצא עמהם'. הווה אומר: ממשה רבנו יש ללמוד, שהבא מרחוק לראות פני השכינה, יש לצאת לפניו בעם רב ובגדולי הדור – ואפילו להוציא את הארון והלוחות לכבודו.

כאמור, בנות צלפחד היו מן הראשונות שהגיעו לשילה עם סלי הביכורים, שהרי שבעה שבטים טרם קיבלו את נחלתם ולא היה להם מהיכן להביא ביכורים. במקרה שלפנינו, דהיינו, בואן של נשים לשילה עם סלי הביכורים, הרי טרחו ובאו מרחוק – וכגון מעבר הירדן, וכן מנחלת מנשה בהרי הכרמל. היה זה גם מפגש משפחתי של בנות צלפחד המתכנסות למשכן שילה משני עברי הירדן להודות לה' על שזכו לנחלה מפי ה'.

למעבר לחלק ג'

למעבר לחלק ה'