ביכורים מארץ זבת חלב ודבש - חלק ג'

אחרי כל זה עוד צריך ר' יוסי הגלילי להוסיף בדוחק ובלא הוכחה, שהכוונה כאן היא רק לאמורי שבמערב הירדן. ועוד קשה מדוע אם כך דיבר ר' יוסי על עבר הירדן ולא שלל בהקשר הזה את הארצות המפורשות בכתוב, את הפרזי והגרגשי?

לכן פרש רש"י את הפסוק (שמות יג, ה) אחרת לגמרי. הכתוב שהזכיר חמשה עמים מתכוון בעצם לכל השבעה, אלא שלא הקפיד להזכיר את שמות כל העמים וכולם כלולים ברשימה: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני אע"פ שלא מנה אלא חמשה עממין, כל שבעה עמים במשמע שכלם בכלל הכנעני הם, ואחת מן המשפחות היתה שלא נקרא לה אלא כנעני".

מקורה של החלוקה לארץ חמשה עממים ושבעה עמים אינו בכתוב הזה בשמות, אלא היא מופיעה בדברי חכמים ביחס לנחלת הלוויים (דברים יח, ב) "וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ", שפירשו את הביטוי "בקרב אחיו" כנחלת חמשה עממים. בדין תמה רש"י שם על הגדרה זו ואמר, "ואיני יודע מה היא", הרי לא מוזכרת כאן לא רשימת חמשת העמים ולא זבת חלב ודבש? משום כך הסביר שמדובר בחלוקה אחרת, שאין לה כל קשר ל"זבת חלב ודבש": "ונראה לי שארץ כנען שמעבר הירדן ואילך נקראת ארץ חמשה עממין, ושל סיחון ועוג, שני עממין אמורי וכנעני. שוב נמצא בדברי רבי קלונימוס, הכי גרסינן בספרי: ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה. בקרב אחיו אלו נחלת שבעה. נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים. ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה אלא לחמשה שבטים בלבד, שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה, ויהושע הנחיל ליהודה ואפרים ולחצי שבט מנשה, ושבעה האחרים נטלו מאליהן אחרי מות יהושע, מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד".

המהר"ל בגור אריה שם, חיפש את המקור לדברי הרמב"ן במכילתא, ותמה על כך, כי "כלל אין גירסא זאת נכונה. אבל הגירסא במכילתא (מס' דפסחא בא פרשה יז): 'והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני, בארץ שבעת עממים הכתוב מדבר. אתה אומר כן או אינו אלא בארץ ה' עממין הכתוב מדבר? הרי אתה אומר נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה מה להלן בארץ ה' עממין שהן ז' במקום אחר הכתוב מדבר, אף כאן בארץ ה' עממין שהן ז' הכתוב מדבר. ר' יוסי הגלילי אומר: אשר נשבע לאבותיך לתת לך, למה נאמר? לפי שהוא אומר, ולקחת מראשית כל פרי האדמה, שומע אני כל הארצות במשמע, הרי אתה דן נאמר כאן שבועה ונאמר להלן שבועה, מה להלן בארץ ה' עממים שהם ז' במקום א' אף כאן בארץ ה' עממים שהם ז' במקום א'. ר' יאשיה אומר: נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש מה להלן בארץ ה' עממים שהן ז' במקום א' אף כאן בארץ ה' עממים שהן שבעה במקום אחר'. והרי אין הפירוש כלל שארץ חמשה עממים הוא ארץ זבת חלב ודבש, רק ארץ חמשה עממים הכתוב כאן הם השבעה הנזכרים במקום אחר (דברים ז, א)". 

אלא שהרמב"ן לא הסתמך בדבריו על המכילתא אלא על דברי הספרי בפרשת הביכורים (דברים פיסקא שא): "ארץ זבת חלב ודבש. נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן (שמות יג, ה) ארץ זבת חלב ודבש, מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן חמשת עממים, אף ארץ זבת חלב ודבש האמור כאן ארץ חמשת עממים. רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינו זבת חלב ודבש". 

ז. ביכורים מעבר הירדן לשיטת הרמב"ם

הרמב"ם הפך את הקערה על פיה וכתב שמביאים ביכורים מעבר הירדן, אולם חיוב זה הוא רק מדרבנן. כך כתב הרמב"ם בהלכות ביכורים ב, א:

מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד, שנאמר, ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך. ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריא, שהקונה בסוריא כקונה בירושלים.

הכסף משנה באר את דבריו: "ידוע דהלכה כתנא קמא. ומשמע לרבינו דלא פליג תנא קמא אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמחייב". כלומר, ביכורים מן התורה מביאים לכל הדעות רק מארץ זבת חלב ודבש ומאחר ועבר הירדן איננו כזה, פטורים מלהביא ממנו ביכורים מן התורה וחייבים בהם מדרבנן בלבד.

אמנם הרמב"ם בספר המצוות במצוה קכה כתב: "ולא יובאו אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומז' המינין", אבל ר' חיים הלר (בספר המצוות, פתח דבר אות ו) הביא את גירסת ר' שלמה אבן איוב: "ולא יביאו אלא מפירות א"י ומז' המינין", סוריא ועבר הירדן לא הוזכרו כלל. (בספר החינוך שהעתיק מספר המצוות כתב גם כן במצוה צא: "ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן", אבל במצוה תרו כתב: "ומדרבנן היו מביאין ביכורים בזמן הבית מערי סיחון ועוג ומסוריא").

וכבר תמהו הקדמונים על דברי הרמב"ם. כך הקשה המהרי"ק סימן קכב:

קשה קצת, מנא להו להרמב"ם וסמ"ג דרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי הגלילי דמודו דמדאורייתא אין מביאין, נימא דלית להו כלל טעמא דארץ זבת חלב ודבש, כדמשמע לשון המשנה, דאין לנו להוציא המשנה מפשטה אם לא מכח ראיה?

והרי הרמב"ם עצמו כתב בפירוש המשניות (ביכורים א, י) שתנא קמא סובר שזבת חלב ודבש אינו מעכב: "ועבר לירדן, אע"פ שאינה זבת חלב ודבש, הש"י נתנה לנו, ואפשר לנו לומר אשר נתתה לי. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי".

מספר תירוצים נאמרו על שאלה זו:

1. אינו זבת חלב ודבש

המהרי"ק באר את דברי הרמב"ם באמצעות דברי הספרי דלעיל: "נראה לע"ד דס"ל להרמב"ם והסמ"ג דאיכא בין רבי יוסי הגלילי ותנא קמא דלתנא קמא מביאין מדבריהם ואף על גב דמדאורייתא פטור כדיליף לה מגזרה שוה ואתא רבי יוסי הגלילי לאוספי דאפילו מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין, דמשמע אין מביאין כלל. ומינה נלמד פי' המשנה דפרק קמא דבכורים דודאי רבנן דרבי יוסי נמי מודו דמדאורייתא אין מביאין, כמו שכתב הסמ"ג דפשיטא דתנא קמא דפליג ארבי יוסי הגלילי במתניתין דפרק קמא דבכורים ותנא קמא דר' יוסי הגלילי דברייתא דספרי חדא הוא וחדא מילתא קאמר".

פירוש זה מתבסס על דברי הספרי אבל אינו מיישב את המשנה העוסקת בחייבים בביכורים מן התורה: "מדחשבה משנה לעבר הירדן בהדי כל הני דמביאין וקורין ודאי משמע להדיא דתנא קמא מחייבו מדאורייתא דומיא דאינך" (בית הלוי ח"ב סימן נ). 

1. אשר נתת לי ולא שנטלתי בעצמי

בית הלוי באר באופן מחודד, ש"אשר נתת לי" מכוון גם לנחלת ראובן וגד ולא רק נחלת מנשה, ולא נטלוהו מעצמם, משום שצוו בו "החל רש", אלא שהציווי הזה נאמר לשעתו, והועיל בקדושה ראשונה ואינו תופס בכיבושו המחודש. לכן היום, בקדושה שנייה, שנטלו את עבר הירדן מעצמן, אין בו חובת ביכורים מן התורה: 

למדנו דגם תנא קמא סבירא ליה הך דרשה, 'אשר נתת ולא שנטלתי מעצמי', ורק דעבר הירדן מקרי אשר נתת דלא נלחמו בסיחון ועוג רק עפ"י הדיבור כדכתיב בקרא (דברים ב, לא) 'ואת ארצו החל רש'. והא דקאמר מה ביניהון, פירוש מאי איכא בין דרשה דר' יוסי הגלילי דממעט שארי מדינות מזבת חלב ודבש ובין הך דרשא דלא שנטלתי מעצמי ומשני חצי שבט מנשה, פי' עבר הירדן, ולאו דוקא נקט חצי שבט מנשה וה"ה לראובן וגד. ולפי זה הא דמחייב תנא קמא לעבר הירדן הוא רק משום דנלחמו על פי הדיבור, הא בלאו הכי, אפילו אם היה כיבוש רבים ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל ממש לענין חיוב תרומה ומעשר ושביעית, מכל מקום היה פטור בביכורים. אם כן נראה פשוט דזה ניחא בזמן בית ראשון וגם בבית שני למ"ד דס"ל דקדושה ראשונה קדשה לע"ל וא"כ גם עתה נמשך בה החיוב ביכורים מאותו זמן שקדשה משה רבינו ונלחם בה עפ"י הדיבור. אבל למ"ד דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וכשנחרב בית הראשון בטלה קדושת הארץ ואח"כ כשעלו בימי עזרא נתקדשה שנית, נהי דקידוש עזרא גם לעבר הירדן, מ"מ הרי השתא הם בכלל דלא שנטלתי מעצמי. ואין לנו לחייב עתה בביכורים רק א"י ממש דהרי כתיב מארצך. 

שני חלקי התירוץ קשים. הסברו שהירושלמי מדבר בכל עבר הירדן, דחוק ביותר, כי הירושלמי דיבר במפורש על נחלת מנשה והבדיל באופן ברור בינה לבין זו של ראובן וגד. גם ההנחה שעבר הירדן אינו בגבולות הארץ והציווי "החל רש" היה לשעתו בלבד, צריכה עיון רב. 

שיטת הרמב"ם ביחס למעמד עבר הירדן אינה ברורה ובדבריו מופיעות שתי גישות. מצד אחד הרחיק לכת יותר מבית הלוי והשווה את עבר הירדן לסוריה לא רק לגבי בכורים אלא גם לגבי ספיחין, וכתב שנוהגת בעבר הירדן רק מדבריהם (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ד, כח). אלא שמאידך גיסא כלל את עבר הירדן המזרחי בתחומי ארץ ישראל והשווה אותו לעבר המערבי בהלכות עגלה ערופה (רמב"ם הלכות רוצח י, א) וערי מקלט (רמב"ם הלכות רוצח ח, א). הרמב"ם קבע את תחומי הארץ על פי הגדרות המשנה בתחילת גיטין, שהזכירה את שלוש הנקודות הקיצוניות מתוך ברייתת התחומין: "מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון" (רמב"ם הלכות תרומות א, ז), רקם נמצאת במזרחו של עבר הירדן ורובו כלול אפוא בתחומי עולי בבל. בהתאם לשיטת חכמים שיש שלוש ארצות בארץ ישראל: יהודה, עבר הירדן והגליל, ומעמד שלושתן שווה. (אמנם הרמב"ם כתב את הגבולות האלה תחת הכותרת של הארץ שהחזיקו בה עולי מצרים אבל בהמשך הוא מתייחס לעולי בבל. ראה ספרי: ארץ ירדן וחרמונים, שיטת הרמב"ם, עמ' 195 ואילך). 

בדברים אלה מסכים הרמב"ם לכאורה עם שיטת הרמב"ן (במדבר כא, כא ועוד) שעבר הירדן הוא מארץ ישראל לכל דבר: "ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל הייתה, כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה".

III. מערי סיחון ועוג

הרמב"ם לא אמר כאן את הכינוי המקובל, "עבר הירדן", אלא השתמש בסגנון חריג, "ערי סיחון ועוג", אפשר שביקש לומר שמושגים אלו אינם חופפים. הרי גבולות המושג ההלכתי "עבר הירדן", אינם שווים לאלה של האזור הגיאוגרפי. יש בעבר הירדן שלושה חלקים שונים מבחינה הלכתית, עמון ומואב, עמון ומואב שטהרו בסיחון, וארצות סיחון ועוג המקוריות. הרמב"ם אף לא נמנע מלסמן תחת השם "עבר הירדן" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ז, ט) את גבולות הביעור בשביעית בצדו המערבי של הירדן, על אחת כמה וכמה שהכינוי הקמאי "ערי סיחון ועוג" עשוי להיות מכוון לחלק אחר באזור.  

אפשר שהיה קשה לרמב"ם שיחלקו ת"ק ור' יוסי במציאות, זה אומר שעבר הירדן הוא מובחר בשמן וזה אומר שאינו זבת חלב ודבש כלל, ומאחר ואין לכך מקור בכתוב אלא הדברים מבוססים על המציאות, סבר שאין כאן מחלוקת ושניהם צודקים. יש אזור בעבר הירדן שהוא זבת חלב ודבש ולכן אמר תנא קמא שמביאים ממנו שמן כי הוא חייב בביכורים מן התורה, ויש אזור אחר בעבר הירדן שאיננו כזה ולדעתו מביאים ממנו ביכורים רק מדרבנן, כעולה מדברי הספרי.

למעבר לחלק ב'