ערלה בשתילים המונחים על יריעת "פלריג"

ראשי פרקים

א. הצגת השאלה

ב. מבוא

ג. שיטת הרמב"ם בעציץ לענין ערלה

ד. דעת רש"י, רא"ש טור

ה. שיטת בעלי התוס'

ו. עציץ צריך נקב

ז. יריעות חוצצות

ח. סיכום

 

א. הצגת השאלה

במשתלות רבות מקובל להניח שקיות עם שתילים על גבי יריעות "פלריג". השקיות הללו נקובים בתחתיתם בנקב שעל פי ההלכה נחשב להיות כנקוב (קוטר 5.2 ס"מ), יריעות ה"פלריג" שתחת השתילים ארוגים מסיבי ניילון שיש בהם רווחים קטנים ביותר. לאחר מספר חודשים שורשים קטנים חודרים מהשקית ועוברים דרך היריעה אל הקרקע.

נשאלת השאלה האם העובדה שהקרקע מחופה ביריעות "פלריג" גורם לכך שהעציץ ייחשב כמנותק מהקרקע, ועלינו למנות שנות ערלה משעת הנטיעה בשדה או מכיוון שהיריעות הללו אינן אטומות, והשורשים חודרים דרכן ? נחשבים העציצים כמחובר לקרקע, ואפשר למנות את שנות הערלה משעת ההנחה על היריעה.

 

ב. מבוא

המשנה (ערלה פ"א ה"ב) אומרת שהנוטע בספינה חייב בערלה, הירושלמי מביא על כך דיון:

"הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה,

ר' יוסי אמר מפני שהשרשים מפעפעין אותו.

ר' יונה מפיק לישנא כלי חרס עומד בפני השרשים".

מדברי הירושלמי עולה שהשורשים מפעפעין כלי חרס ולכן אפילו שהעציץ אינו נקוב הרי דינו כנקוב החייב בערלה.

יש שלמדו [1] את דברי רבי יונה בלשון שאלה, האם כלי חרס עומדים בפני שורשים? וברור שאין חרס עומד בפני שורשים, ויש שגרסו [2] בדברי ר' יונה שאין כלי חרס עומד בפני שורשים.

הירושלמי לא חילק בסוג החומר ממנו עשוי העציץ, ומשמע שבכל עציץ אפילו שאינו נקוב הרי הוא חייב בערלה. וכן כתב הגר"א (שנות אליהו פ"א מ"ב, בפירוש הארוך והקצר), ועיין בדברי הרש"ס (פ"א מ"ב) שכתב "ואפילו היא של חרס, דאין עומד בפני שורשי האילן" משמע שבודאי חומר אחר אינו עומד בפני השורשים ואפילו חרס אינו עומד בפני השורשים.

בתלמוד הבבלי (מנחות פד ע"ב) אנו לומדים שיש חילוק בין עץ לחרס. וז"ל הגמרא:

"תני חדא שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא (פרשת ביכורים), ותניא אידך מביא ואינו קורא (פרשת ביכורים)... עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקובה כאן בשאינו נקובה, ספינה אספינה לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס".

מדברי הבבלי נראה שיש לחלק בין ספינה העשויה מעץ לספינה העשויה מחרס, אולם הבבלי לא הסביר איזו ספינה מביניהם נחשבת להיות מחובר ואיזו - כמנותק. כמו כן עלינו לדון האם הירושלמי מסכים לדברי הבבלי שיש לחלק בין חרס ועץ או שבפנינו מחלוקת בין התלמודים.

 

ג. שיטת הרמב"ם בעציץ לענין ערלה

חרס ועץ

הרמב"ם (הל' מעש"ש פ"י ה"ח) כתב לענין דיני ערלה בעציץ:

"הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות".

הרמב"ם הכריע שכל העציצים אינם עומדים בפני שורשי האילנות, וכן לענין ערלה בספינה הרמב"ם (שם ה"ה) כתב:

"הנוטע ברשות הרבים והנוטע בספינה... חייבין בערלה וברבעי".

משמע שלמד כירושלמי שאין לחלק בין עץ וחרס וכל חומר חדיר לשורשי אילנות. נשאלת השאלה מדוע לא חילק הרמב"ם בין חרס ועץ כדברי הבבלי?

נראה שהרמב"ם סובר שהחילוק בבבלי בין חרס ועץ נאמר כדי ליישב סתירה אליבא דריש לקיש, הסובר שמביא ביכורים מהגדל בספינה. מחד נאמר שמביא וקורא ומאידך מביא ואינו קורא, ועל כך נאמר החילוק בין חרס ועץ. אולם דעת הרמב"ם היא כדעת רבי יוחנן שהגדל בספינה אינו מביא ביכורים כלל, וכפי שפסק הרמב"ם (הל' בכורים פ"ב ה"ט):

"הגדל בעציץ אע"פ שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם, אבל מביא מן הגדל בגג ובחרבה".

על כן לדעת רבי יוחנן אין צורך להבחין בין ספינה העשויה מעץ לבין ספינה העשויה מחרס, אלא יש ללמוד את ירושלמי כפשוטו שחייב בערלה בין בעץ ובין בחרס.

על הימנעות הרמב"ם מחלוקה בין כלי חרס לבין כלי עץ, כתב הגר"א (סי' רצד ס"ק סד):

"ושיטת הרמב"ם דלא מפליג בכ"מ לשל חרס או לשל עץ, דס"ל דוקא בספינה מחלקינן בין עץ לחרס שהמים מחלחלים אותה".

אולם יש להעיר על דברי הגר"א שגם לענין הבאת בכורים מספינה סתם הרמב"ם (שם) ולא חילק בין עץ וחרס. כלומר שבעיקרון מודה הרמב"ם שיש להבחין בין כלי עץ לכלי חרס, אך מסייג את ההבחנה לספינה שבאה במגע עם מים. ע"כ נראה כפי שכתבנו לעיל שמסקנת הסוגיא במנחות שאין מביאין כלל בכורים מהגדל בספינה כדעת רבי יוחנן, לכן אין את החלוק של ר"ל בין עץ וחרס. ובאמת בשנות אליהו (ערלה פ"א מ"ב) כתב שגם לגבי ספינה אין לחלק בין חרס לעץ [3].

שיטת הרמב"ם בתרו"מ

על דברינו ברמב"ם שכל סוגי העציצים (עץ, חרס) חייבים בערלה למרות שאינם נקובים קשה מדבריו הוא בהלכות תרומות (פ"ה הט"ז) שכתב:

"התורם מפירות הגדלין בארץ על פירות הגדלין בעציץ נקוב או מפירות עציץ נקוב על הגדלין בארץ, תרומתו תרומה ויחזור ויתרום".

ולכאורה איירי גם בפירות ממש ולא רק בירקות, שכן בהלכה ט"ו כתב "תבואה" וכאן דייק לכתוב "פירות". ולדברינו שאין כלי חרס ועץ עמידים בפני שורשי אילנות, היה צריך להיות מותר להפריש מפירות האילן שגדלו בעציץ נקוב על אילו שגדלו בעציץ שאינו נקוב?

נראה שיש להסביר ששעציץ שאינו נקוב נחשב כנקוב באילנות רק לענין ערלה ולא בדיני תרו"מ. לצורך הבנת החילוק בין ערלה ותרו"מ עלינו להקדים שאלה נוספת.

הרמב"ם לענין ערלה כתב (הל' מעש"ש פ"י ה"ח):

"הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות".

מהו הנימוק שאינו כארץ לזרעים?

הירושלמי (ערלה פ"א סה"ב) הביא בתחילה את הדין שנטיעת אילנות בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, ולאחר מכן הביא דיון לעניין הנוטע בבית, והסביר הירושלמי (גי' הגר"א):

"אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם, ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה".

החילוק בין ערלה שבה כתב "ארץ" ביאר הגר"א "משמע בכל מקום בארץ" ואילו משמעות "שדה" הוא בגלוי ולא בבית.

נראה שהיסוד הזה לחלק בין תרו"מ וערלה הנאמר בירושלמי לעניין בית, הרמב"ם למדו גם לענין עציץ נקוב ושאינו נקוב. כשהתורה אומרת "שדה" כוונתה בדווקא לקרקע, ולכן בתרו"מ שהתורה ריבתה "שדה" צריך שיהא נקב בעציץ כדי להיחשב מחובר, אבל עציץ שאינו נקוב אין דינו כשדה מהתורה. לעומת זאת בערלה התורה אמרה "הארץ" הרי שגם עציץ שאינו נקוב, דינו כ"ארץ" כיוון שסופו להינקב. הירושלמי חידש שרק אילנות שהשורשים מפעפעין הם נחשבים "ארץ", למרות שאין קשר ישיר של יניקה, ולמרות שכעת אין נקב, מכיוון שהשורשים עתידים לשבור את העציץ - נחשב להיות כנטוע בארץ [4].

העולה לנו שרק לענין ערלה שנא' "ארץ" התחדש שדין אינו נקוב - כנקוב, ואילו בתרו"מ שנא' "שדה" עציץ שאינו נקוב - אין דינו כנקוב למרות שנטועים בתוכו אילנות והוא עשוי מחרס [5].

לפי זה בנידון דידן, שהעציץ עומד על יריעת "פלריג" מחוררת ומים עוברים דרכה - ברור שהשורשים יחדרו את היריעה, ולכן לא גריעא מחרס ועץ וחייב בערלה. ובוודאי שאם השורשים הקטנים חדרו כבר דרך היריעה לקרקע, הרי שהעציץ נחשב מחובר לקרקע.

 

ד. דעת רש"י, רא"ש וטור

הגמרא (גיטין ז ע"ב) אומרת שעפר חו"ל הבא לא"י בספינה חייב בשביעית ותרו"מ ועל כך כתב רש"י:

"והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות פד ע"ב".

רש"י מחלק בין חרס ועץ ואינו מבחין בין זרעי אילן לבין זרעי ירק [6]. ונשאלת השאלה מה ההבדל בין חרס ועץ, מדוע רק חרס נחשב שאינו נקוב כנקוב ואילו עץ אינו נחשב להיות כנקוב.

רש"י (מנחות פד ע"ב) מבאר מדוע דין חרס כדין קרקע:

"בספינה של חרס - מביא וקורא משום דשל ארץ היא".

ניתן לבאר שהחרס עשוי מחומר שהוא בעצם קרקע, ולכן אינו חוצץ בין הקרקע והגידולים [7]. לפי הסבר זה נראה שכל חומר שאינו מהקרקע מנתק את העציץ מהקרקע, ולכן גם "פלריג" שאינו חומר שמקורו באדמה - הרי זה חוצץ.

אלא שיש לעיין בדברי רש"י מדוע דווקא עץ אינו כנקוב, הרי הגמ' הייתה צ"ל כל שאינו כלי אדמה, הרי הוא מנתק. ועוד רש"י לא היה צריך לכתוב "משום דשל ארץ הוא" אלא "משום דשל אדמה הוא"?

דברי רש"י "משום דשל ארץ היא" מתבארים על פי מהלך הסוגיא, שהסבירה לדעת ר"ל שאפילו אם הביא ביכורים מהדברים הרעים, חל עליהם דין ביכורים כיוון שנאמר "מארצך", ועל כך המשיך רש"י להסביר שגם בספינה של חרס הרי זה "מארצך", ואפשר לקרוא את פרשת הבכורים. כעין סברה זו מצאנו בדברי רש"י לעניין גג שהוא "מארצך", ולכן מביא וקורא. נמצא שהסברה אינה שמקור החרס הוא באדמה, אלא שלענין קריאת בכורים הגדל בספינה של חרס נחשב להיות "ארץ". רש"י (בבלי מנחות פד ע"ב, וגיטין כא ע"ב) מבחין בין חרס לעץ, ולכן יש להתאים את הבבלי עם הירושלמי, ולחלק בין חרס ועץ; ומכיוון שבירושלמי הוזכר בפרוש ששורשי האילן נוקבים את החרס, א"כ גם הבבלי מסכים לכך שכלי חרס שאינו נקוב הרי הוא כנקוב.

לעומת זאת, דעת הרמב"ם היא שחרס המוזכר בירושלמי ? לאו דווקא, שהרי לא מצאנו חילוק בין חרס ועץ, ואילו הסוגיא בבלי (מנחות) דחויה.

הב"י (ססי' רצד ד"ה גרסינן) כתב שרש"י והרא"ש והטור הולכים בשיטה אחת [8]. חרס אינו צריך נקב כדי להיחשב מחובר ואילו עץ צריך נקב, מתוך השוואת שיטת רש"י לשיטת הרא"ש, נראה שכשם שהרא"ש הביא ראיה לשיטתו שחרס דינו כנקוב מדברי הירושלמי, כן גם רש"י למד את יסודי שיטתו מהירושלמי [9], ולכן הדיון הוא אם ישנה אפשרות של מעבר שורשים או לא.

החזו"א (ערלה סי' א ס"ק יז ד"ה והא דחרס) מעלה סברה אחרת. לדעתו הדיון אינו מצד אפשרות המעבר של השורשים אלא כיון שאין החרס עמיד בפני השורשים, כאילו אין כלי, ולכן אינו חוצץ.

סיכום דעת רש"י

דעת רש"י הרא"ש הטור אחת [10]היא, שבחרס מכיוון שהשורשים מפעפעים לכן אין צורך בנקיבה, ואילו בכלי עץ שאין השורשים מפעפעים - צריך נקיבה. ברור שאם השורשים עברו בפועל הרי שדינו כמחובר.

בנידון דידן ביריעות "פלריג", הרבה פעמים בשעת הוצאת השתילים מהמשתלה השורשים כבר עברו את היריעה, ואם לא עברו עדיין הרי שבודאי יעברו, ובודאי לא יוכלו לעמוד כנגד השורשים, לכן ברור שאין כאן דין כלי עץ שאין השורשים מפעפעים בו אלא כחרס - ואין צורך בנקב.

 

ה. שיטת בעלי התוס'

תרוצי התוס'

על הסתירות בענין כלי עץ וכלי חרס הביאו התוס' שני תירוצים עיקריים.

בעץ לא מועילה נקיבה, ואילו בחרס צריך נקיבה [11].

עץ לא צריך נקיבה מתוך שהוא מלחלח יותר מאשר החרס היבש, ולכן יש לנקוב רק כלי חרס.

מדברי התוס' (מנחות פד ע"ב) משמע שהעיקר הוא התירוץ הראשון שהרי התירוץ השני היה רק בתחילת דברי ר"ת אבל למסקנה נשאר התירוץ השני, וכן הביא בתוס' רא"ש (גיטין ז ע"ב ד"ה עציץ). לעומת זאת במקום אחר, כתבו תוס' (גיטין ז ע"ב ד"ה עציץ) רק את התירוץ השני וכלל לא הביאו התירוץ הראשון.

הר"ש (חלה פ"ב מ"ב) הביא את שני התירוצים ולא הכריע ביניהם.

מחלוקת בבלי ירושלמי

נשאלת השאלה לדעת בעלי התוס' שחרס צריך נקיבה, כיצד יתבאר הירושלמי [12]שבכלי חרס השורשים מפעפעים, ולא הוזכר כלל ענין הנקיבה? ואולי יש ליישב בדוחק שדברי ר"ת נאמרו רק בזרעים ולא באילנות, ובאילנות גם ר"ת יודה שבכלי חרס אין צורך בנקיבה, ולא כתב דבריו אלא לענין תרו"מ ושביעית ולא לדיני ערלה [13].

אולם תירוץ זה נראה דחוק שהרי ר"ת סתם דבריו ולא חילק בין אילן וזרעים, והסוגיא (מנחות) עוסקת באילנות ובזרעים, לכן דחוק להסביר בדברי ר"ת שיש לחלק גם בין אילן וזרעים.

ונראה שדעת ר"ת היא שהבבלי חולק על הירושלמי. לירושלמי פשיטא שחרס אינו צריך נקב, ואילו הבבלי סובר שחרס צריך נקב, אלא שנחלקו תרוצי התוס' לענין מעמדו של העץ. וכן כתב באו"ז (סי' שיג) וכן אפשר להסביר בדעת הר"ש (ערלה פ"א מ"ב).

חומר מלחלח

יש להתבונן בשיטת תוס' ובייחוד לתרוץ הראשון מדוע עץ שיש בו נקב אינו נחשב כמחובר, ומה גריעא בכך שהכלי הוא מעץ ונקב אינו מחבר?

ולכאורה יש להסביר שלתירוץ א' (ר"ת במנחות) הנקב מבטל כלי, לכן כלי עץ אף שיש בו נקב של מוציא שורש - עדיין הוא כלי ואינו מתבטל. לעומת זאת כלי חרס שהוא מהאדמה הרי הוא מתבטל ואיננו חוצץ [14]. אולם דבר זה תמוה דמה ענין בטול כלי לשאלתנו, ומדוע כשיש נקב בחרס מתבטל הכלי ואילו בעץ איננו מתבטל הכלי?

ונראה שיש להסביר את ר"ת (מנחות [15]שם), שבעץ לא מהני נקיבה, כיוון שהיסוד לשיטתו הוא הלחלוח של החומר, והלחלוח הוא סימן שישנו מעבר מצד לצד, ולכן בוודאי ישנה יניקה מצד לצד. וכיוון שחרס הוא מהאדמה הרי שהוא מלחלח ומועילה בו נקיבה, ואילו עץ אפילו שהוא נקוב לא מלחלח בכולו, לכן לא מועילה בו נקיבה. לפי"ז סברת ר"ת היא האם החומר חוצץ או לא, האם ישנה יניקה מהקרקע, ושאלת היניקה היא במהות החומר ממנו הוא עשוי.

שני תירוצי תוס' חלוקים מתי הלחלוח הוא בכולו: לפי התירוץ הראשון אין עץ מלחלח ואילו חרס לאחר נקיבה מלחלח; לתירוץ השני עץ נקוב גם הוא מלחלח בכולו.

לפי זה, בנידון דידן, יש ביריעת "הפלריג" נקבים רבים, ולמרות שה"פלריג" עצמו לא נרטב אבל כיון שהמים עוברים מצד לצד הרי מוכח שישנה יניקה מצד לצד, לכן גם לר"ת יש להחשיבו כנקוב.

 

ו. עציץ צריך נקב

הרמב"ן (גיטין כב ע"א ד"ה כתבו על) בשם הראב"ד כתב שיש לחלק בין ספינה שאינה מיטלטלת לבין עציץ המיטלטל; בעציץ המיטלטל לעולם צריך שיהא בו נקב. הרמב"ן דחה סברה זו באומרו "ספינה נמי עשויה לברוח יותר מעציץ", ולכן אין לחלק בין ספינה המיטלטלת ועציץ המיטלטל.

ונראה שסברת הראב"ד נאמרה רק לענין זרעים שבהם יש מקום לחלק בין ספינה ועציץ, מכיוון שאין חיבור ממשי ועציץ שמיטלטל צריך בכל מקרה נקב כדי להיחשב נקוב. אולם לעניין ערלה שזהו דין באילנות ואדם יכול לגדלו שנים רבות בעציץ, מסתבר שאף בעציץ ייחשב מחובר גם בלא נקב. ובמיוחד כשהשורשים כבר עברו לקרקע, וכי נאמר שכיוון שגדל בעציץ ייחשב כמיטלטל, ולא יונק? ואמנם דעת הראב"ד לא הובאה להלכה. אך אפילו אם נקבל את הסברה שגם לעניין אילנות עציץ צריך נקב על מנת להתחייב בערלה כיוון שהוא מיטלטל, בנידון דידן, השתילים נטועים בעציצים נקובים אלא שעציצים אלו עומדים על גבי יריעות "פלריג". כלומר הדיון הוא לעניין יריעת ה"פלריג שאינה כלי המיטלטל, ולכן לא גריעא מכל דבר שמחלחל מצד לצד שאינו חוצץ.

 

ז. יריעות חוצצות

לענין הגבהה בשבת למדנו ממהרי"ח (רא"ש שבת פ"ח אות ב ד"ה אע"פ):

"אע"פ שמגביהו (עציץ נקוב) מן הקרקע והרי מבטל יניקתו משום כבוד הבריות שרי, אבל שלא לצורך קינוח אסור, הלכך האי עציץ נקוב שמונח על גבי קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש מדרבנן או אם מונח ע"ג יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע ומדרבנן, אע"ג דמונח על גבי יתידות יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע, פר"י. א"כ משמע אם הפסיקו בעצים או בגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא".

לכאורה משמע מכאן שעץ או בגד מנתקים את העציץ לגמרי, דין זה הובא בב"י (או"ח סי' שלו) ובמ"ב (שם ס"ק מד), וא"כ משמע שיריעת פלריג ג"כ נחשבת כמנתקת.

אולם להלכה נראה שהדיון שהובא בהגהות אשר"י עוסק בשאלת עציץ העומד על גבי יתדות, שאיסור הגבהתו בשבת הוא רק מדרבנן, כי נמשכת יניקה מועטת מהקרקע. ועל כך המהרי"ח מחדש שאם הניח דבר מנתק, אפילו עצים או בגד בין העציץ והקרקע, הרי כעת אין אפילו יניקה מועטת, ואם ירים את העציץ הזה מהקרקע ויניחו ע"ג שולחן ? יתכן ועובר על איסור תורה. אולם כשהעציצים עומדים על גבי קרקע (ולא ע"ג יתדות) ? עץ או בגד לא יגרמו נזק לניתוק העציץ ולא יבטלו את היניקה. ובפרט בנד"ד שהשורשים חודרים לקרקע בוודאי שאינו מנתק.

 

ח. סיכום

ממהלך הדיון לענין ה"פלריג" נוכחנו לדעת שלפי כל ההסברים בראשונים בסוגיית עציץ נקוב, והחילוקים בחומר ממנו עשוי העציץ, עציץ שיש בו נקב העומד על גבי יריעת "פלריג", והשורשים עוברים דרכה לקרקע, נחשב עציץ נקוב ומחובר לקרקע. לכן אפשר למנות שנות ערלה לכו"ע משעת ההנחה על ה"פלריג".

[1](מהר"א פולדא, שנו"א (פרוש הארוך פ"א מ"ב), תולדות יצחק (פ"א ה"ב).

[2](ר"ש (פ"א מ"ב), רש"ס, גר"א (ערלה פ"א ה"ב), רדב"ז (פ"א ה"ב).

[3](כשיטת הרמב"ם שלענין ערלה אין חלוקה בין חרס ועץ כתב גם הרש"ס (ערלה פ"א מ"ב). יש שלמדו בדעת הרמב"ם שיש חילוק בין חרס ועץ, כפי שנחלקו רש"י, ור"ת להלן, עיין משנה למלך בכורים (פ"ב ה"ט), ברכי יוסף (סי' רצד), מכל מקום בפשטות לדעת הרמב"ם אין לחלק בחומר ממנו עשוי העציץ או הספינה.

[4](נראה שלפי הסבר זה, לענין שביעית, שהירושלמי הסתפק לענין זריעה בבית מכיוון שנאמר בו "שדה" ונאמר בו "ארץ", יהא גם ספק לענין זריעה בעציץ שאינו נקוב (עיין מנחת שלמה סי' מא אות ד, שבת הארץ השלם פ"א ה"ו אות ד).

[5](עיין מנחת שלמה סי' ע עמו' שצט שהסביר את דעת הרמב"ם מדין העומד לינקב, ואילו בנטעי הכרם, הגר"ב ז'ולטי זצ"ל, כתב שדעת הרמב"ם היא משום יניקת העציץ. אולם הירושלמי לא הזכיר כלל דיני יניקה אלא אם השורשים מפעפעים או לא, משמע שהדיון הוא לגבי האם נחשב להיות כנקוב או לא.

[6](מדברי רש"י עולה שכלי חרס נחשב להיות כנקוב לגבי זרעי ירקות, ולכאורה בירושלמי משמע שזרעי אילן נוקבים את החרס, ועיין משל"מ ביכורים פ"ב ה"ט). מכיוון שאנו עוסקים בדיני ערלה לא הורחבה נקודה זו.

[7](עיין מקורות, התורה והארץ (ח"א עמ' 931, עמ' 991 הערה 34), חזו"א (ערלה סי' א ס"ק יז ד"ה והא).

[8](להשוואת דעת רש"י, רא"ש, טור ע"ע בדברי הגר"א (יו"ד רצד ס"ק סד, שנו"א ערלה פ"א מ"ב), דברי חמודות (הלכות קטנות ערלה ס"ק י).

[9](מדברי רש"י עולה שגם לענין זרעים חרס נחשב להיות נקוב, ואילו בירושלמי לכאורה משמע שרק אילנות מפעפעים את החרס, אבל בזרעים אין פעפוע, וצריך לומר כפי שכתב הר"ש (ערלה פ"א מ"ב) שמסקנת הירושלמי היא שגם לענין זרעים חרס נחשב להיות נקוב, ולכן אין סתירה לשיטת רש"י מהירושלמי.

[10](הגר"ש ישראלי זצ"ל התורה והארץ (ח"א עמ' 931) כתב שאם ישנה איזו מחלוקת בין רש"י והרא"ש היא בנימוקים ולא לדינא, ולדברינו גם נמוקיהם שווים.

[11](ר"ת (מנחות פ"ד ע"ב) הרחיב דעה זו ומבאר שדברי הגמ' גיטין (ז ע"ב) הקובעת שספינה היא כמחוברת עוסקת בחרס שיש בו נקב אלא שעפר ממלאו ואין חדירת מים, בכך ר"ת מיישב את שאלת רש"י כיצד תיתכן ספינה נקובה.

[12](הגר"א (או"ח סי' שלו סעי' ח, יו"ד סי' רצד ס"ק סד) הקשה מהירושלמי הזה על דברי ר"ת שבחרס צריך לעשות נקב.

[13](וכן כתב בהר צבי (נטע הלולים עמ' מז).

[14](הגר"ש ישראלי זצ"ל, ס' התורה והארץ (ח"א עמ' 141).

[15](תוס' רא"ש (גיטין ז ע"ב ד"ה עציץ).