קצירה לתחמיץ לפני העומר

א. קציר לבהמה לפני הבאת שליש

נאמר במשנה (מנחות עא ע"א):

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. אמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שמתחיל עד שלא הביא שליש. ר' שמעון אומר: יקצור ויאכיל אף משהביא שליש.

ההלכה נפסקה כר' יהודה[1]. ופירש רש"י, שלדעת ר' יהודה, אם התחיל לקצור לפני שהביאה התבואה שליש - יכול לקצור לבהמתו אף לאחר שהביאה שליש. אולם אף שהרמב"ם פסק כר' יהודה, מ"מ לא הביא את דבריו בשלמותם, וכתב (הל' תמידין ומוספין פ"ז הט"ו): "תבואה שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה". ומשמעות דבריו היא שלאחר הבאת שליש אין היתר לקצור אף אם התחיל לקצור קודם הבאת שליש[2].

והנה בהגדרת "שליש" לענין קציר קודם העומר, נחלקו הפוסקים:

            הרמב"ם (בפיהמ"ש מנחות פ"י מ"ח) והרע"ב (שם) פירשו שהוא שליש אחרון, הנקרא כיום "הבשלת דונג". ואילו רש"י פירש שליש ראשון[3] והוא הנקרא היום הבשלת חלב". וכך משמעות דברי הרמב"ם בהלכות[4].

            ונמצא שלשיטת רש"י אם התחיל לקצור לבהמה לפני שהתבואה הביאה שליש ראשון - מותר להמשיך ולקצור[5]. אך אסור להתחיל לקצור לאחר הבאת שליש. ואילו לשיטת הרמב"ם (בפיהמ"ש) יכול לקצור עד לפני הבאת השליש האחרון, אך לא יכול להמשיך לקצור לאחר שהביאה שליש אחרון[6].

ב. אם תבואה העומדת מעיקרה לבהמה נקראת "קצירכם"

ולכאורה יש לדון אם כיום, שהתבואה מעיקרה נזרעת עבור בהמות - אם גם היא בכלל איסור קצירה קודם העומר.

            ונראה לומר שקצירת תבואה שמעיקרה מיועדת לבהמה, אינה בכלל "קצירכם"[7], ואין בה איסור קצירה קודם העומר. ומה שחילקה המשנה בין לפני הבאת שליש לבין אחרי הבאת שליש, הוא רק בתבואה שיש ספק בייעודה, ועומדת גם למאכל אדם וגם למאכל בהמה. ומכיון שהתחיל לקצור לבהמה לפני הבאת שליש, גילה דעתו שקציר זה עומד לבהמה, ולכן יכול להמשיך לקצור גם אחרי הבאת שליש. אך בתבואה שמעיקרה עומדת רק לבהמה, יתכן שבמקרה זה מותר להתחיל לקצור גם אחרי הבאת שליש.

            ונראה להוכיח שהתנאי הנדרש, להתחיל לקצור קודם הבאת שליש, הוא ע"מ להגדיר את ייעודה של התבואה. שהרי קציר מצוה מותר לפני העומר בין לפני הבאת שליש ובין אחרי הבאת שליש, וממקרא אחד דרשו: "קצירכם - ולא לשחת, קצירכם - ולא למצוה"! אלא ע"כ סתם תבואה לצורך אדם עומדת, וצורך מצוה בכלל, ולכן אין צורך להתחיל לקוצרה קודם הבאת שליש כדי לגלות שהקצירה צורך מצוה היא. אך צורך בהמה אינו בכלל צורך אדם, ולכן צריך הוכחה שהקציר הוא לצורך בהמה. וכיוצ"ב מצינו שאמרו בגמ' (ר"ה י"ג ע"א) דתבואה שהביאה שליש ביד גוי אין מביאים ממנה את העומר, דלא מקרי "קצירכם"; אבל תבואה שלא הביאה שליש ביד גוי ולקחה ישראל וקצרה - מקרי "קצירכם". הרי שהשליש קובע את הגדרת התבואה. ומכאן שתבואה שמעיקרה נזרעה עבור בהמה לעולם אינה נחשבת "קצירכם", ומותר לקוצרה קודם העומר.

ג. האם איסור קצירה תלוי בקדושת הארץ?

והנה יש לברר אם איסור קצירה קודם העומר הנלמד ממה שאמרה תורה: "ראשית קצירכם" הוא מדאורייתא גם בזה"ז או שהוא אסור רק מדרבנן[8]. ומפשטות דברי הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ג) משמע שאין הבדל באיסור זה בין זמן הבית שלא בזמן הבית. וכך כתב גם השטמ"ק (מנחות פד ע"א אות א) שאף בזה"ז מדאורייתא אסור לקצור.

            אמנם השאגת אריה (החדשות חובת קרקע סי' ה') העלה סברא דלמ"ד דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא אין איסור לקצור לפני העומר בזה"ז, שהרי כל א"י חשובה כמקום שאין מביאים משם העומר, "וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר". ולא מצינו לחכמים שגזרו בזה כמו שחייבו בתרו"מ ושביעית בזה"ז.

ואפשר לדחות דבריו, כי קי"ל דקדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ה). ואפילו אם נטען שקדושת עזרא לשיטת הרמב"ם (שם הכ"ו) אינה מהתורה אלא מדרבנן, זה דווקא במצוות שצריך בהן "ביאת כולכם", כמו חלה ותרומה; אך באיסור חדש, שנאסרו ישראל בו מיד, קודם כיבוש וחלוקת הארץ, לא בעינן "ביאת כולכם"[9].

            מאידך יש לומר שאיסור קצירה לפני העומר אינו תלוי באיסור חדש אלא בהבאת העומר[10], והעומר אינו בא אלא ממקום שנתקדש ע"י כיבוש. ולפ"ז אם נניח שאזור הנגב הצפוני (שבו נמצא מושב "תקומה"), אינו נכלל בקדושה שניה של עולי בבל, א"כ אין מביאים ממנו את העומר, ומותר לקצור שם לפני העומר. אולם דעת המנחת חינוך (מצוה רפד) היא שהבאת העומר ושתי הלחם אינה תלויה בכיבוש אלא בקדושה העצמית של הארץ. ולדבריו כל מקום בארץ כשר לעומר, גם אם לא נכבש[11]. א"כ גם איזור הנגב הצפוני הוא בכלל א"י[12], ויש בו איסור קצירה קודם העומר[13].

ד. האם מותר לקצור קודם העומר במכונה?

יש לדון להיתר מצד נוסף, כי אולי קצירה במכונה קודם העומר מותרת. כי כל איסור הקצירה קודם הבאת העומר הוא משום שקצירת העומר צריכה להיות קצירה ראשונה. ואפשר לומר שתנאי זה יכול להתקיים רק כאשר קוצר את הקצירה הראשונה במגל[14]. לעומת זאת, כשקוצר במכונה יתכן לומר שאין קשר ישיר בין הנעת הטרקטור והפעלת המכונה לבין עצם פעולת הקצירה. נמצא שהקצירה הזו לא תיחשב קצירה ראשונה, ולפי"ז לא יהיה איסור קצירה בכה"ג לפני העומר.

            ונראה שדין זה, תלוי במחלוקת שבין הגרצ"פ פראנק (כרם ציון שביעית, הר צבי סי' יב) לבין החזו"א (שביעית סי' כה ס"ק לח) לענין חרישה וזריעה במכונה בשביעית[15]: לדעת הגרצ"פ פראנק מכונה היא גרמא בעלמא (אם התחיל להפעילה לפני השדה). ומסתבר שאינו יוצא ידי חובת קצירת העומר במכונה, כיון שצריך שיקצור בידיים. ולדבריו מותר יהיה לקצור קודם העומר במכונה, כיון שאינה כשרה לקצירת העומר. מאידך לדעת החזו"א המכונה חשובה כ"גיריה דיליה" ממש. ומסתבר שלדעתו קצירת העומר כשרה אף במכונה, וא"כ אסור לקצור במכונה קודם העומר. והנה אף אם לא נכניס ראשנו בין ההרים הגדולים להכריע ביניהם, מ"מ מסתבר שאם נזכה ועוד היום יבנה המקדש ונוכל לקצור העומר ולהקריבו, הרי נהדר ונקצור במגל דווקא כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא. וא"כ מסתבר שכיון שלכתחילה אין לקצור העומר במכונה לכן גם איסור קצירה לפני העומר, אינו אלא במגל ולא במכונה. וראיה לזה ממה שכתבו התוס' (מנחות סח ע"א ד"ה קוצרים) שגם מקום כמו בית השלחין שבדיעבד אם הביא את העומר ממנו - כשר, מ"מ כיון שלכתחילה אין מביאים משם, מותר לקוצרו קודם העומר[16].

            אמנם אין הדבר מוכרע, כיון שאפשר שדוקא תבואה הגדלה במקום שאינו ראוי לכתחילה לעומר (כגון בבית השלחין) מותר לקוצרה קודם העומר שלא חל עליה שם איסור כלל, אבל תבואה הגדלה במקום שראוי לכתחילה לקצור ממנו עומר במגל - חל עליה שם איסור לגבי קצירה, אף שאין הקצירה הנעשית בה בפועל - כשרה לעומר, וצ"ע.

מסקנה

א. איסור קצירה בזה"ז לפני העומר תלוי במחלוקת, וספיקא דאורייתא לחומרא.

ב. לכתחילה ראוי להתחיל לקצור למאכל בהמה לפני שליש, ולהמשיך לקצור אחר שליש בהסתמך על ספק ספיקא: ספק אם קצירה בזה"ז אסורה, ואת"ל שאסורה - שמא הלכה (כרש"י) שאם התחיל קודם שליש רשאי להמשיך. ובפרט שיש אומרים שעד שליש אחרון מותר לקצור (רמב"ם).

ג. כסניף נוסף יש להסתמך על כך שאולי קצירה במכונה אינה אסורה מן התורה.