להניף את העומר
הקדמה
מיוחדת היא מנחת העומר המובאת בט"ז בניסן, ובה תלויים כמה יסודות הלכתיים: מיום זה אפשר לקצור ולאכול מן התבואה החדשה, והותר איסור ה'חדש' במדינה (ועדיין לא במקדש). 'מיום הביאכם את עומר התנופה'[1] מתחילים לספור 'ספירת העומר' – ארבעים ותשעה יום עד חג השבועות. ולא רק מנחת העומר חשובה, אלא גם זמן זה, זמן הבשלת השעורים הנקרא אביב 'כי השעורה אביב'[2] – יש לו חשיבות בקביעת חג הפסח. ואם בית דין רואים שהשעורים לא יבשילו עד הפסח, מעברים את השנה כדי לקיים את הציווי 'שמור את חדש האביב',[3] כדי שפסח יחול תמיד באביב השעורים. וכן חשובה היא קצירת העומר עצמה, שהיא מצוות עשה שדוחה שבת, בהיותה קרבן ציבור.
ומתעוררת תמיהה גדולה – כל המנחות באות מן החיטים, ויוצאות מן הכלל מנחת סוטה ומנחת העומר שבאות מן השעורים. כיצד אפשר להבין את ההשוואה ביניהן? הרי קרבן השעורים מתאים לסוטה, שלפי דברי רש"י מביאה מנחת שעורים בגלל מעשיה הרעים, וכדבריו: '(שעורים) ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה'.[4] אבל מצוות העומר החשובה, שבכוחה לדחות שבת ונתלים בה דברים גדולים, מדוע גם היא עצמה באה מן השעורים?! ומדוע נשתנתה דווקא מנחה זו לגריעותא?
א. שעורה – מאכל אדם או מאכל בהמה?
בהקדמה הבאנו דווקא את דברי רש"י על מנחת סוטה שמובאת מן השעורים ונקראות מאכל בהמה, ולא את המשנה עצמה במסכת סוטה[5] שהיא המקור לדברי רש"י. לפי המשנה עצמה אפשר להסביר שקוראים למנחת סוטה מאכל בהמה לא משום שבאה מן השעורים, אלא כי היא עשויה מקמח גס ולא מנופה. וזו לשון המשנה:
כל המנחות, באות מן החיטים; וזו, אינה באה אלא מן השעורים. מנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים, היא (מנחת סוטה) הייתה באה גרש, וזו (העומר) הייתה באה מן הקמח; רבן גמליאל אומר, כשם שמעשיה, מעשה בהמה כך קרבנה, מאכל בהמה.
את דברי רבן גמליאל במשנה אפשר להבין בשני אופנים: ייתכן שרבן גמליאל מתייחס לרישא של המשנה: 'וזו אינה באה אלא מן השעורים', אך אפשר גם לומר שהוא מתייחס לסיפא של המשנה: 'היא היתה באה גרש'. רש"י הבין שרבן גמליאל מתייחס לרישא של המשנה, לאמור קרבן סוטה עשוי מן השעורים כי הן מאכל בהמה. ה'חזקוני' על התורה,[6] לעומת זאת, הבין שדברי רבן גמליאל מתייחסים לסיפא, שמנחת הסוטה אינה נטחנת, בעוד שמנחת העומר גרוסה ומנופה מנחת סוטה נחשבת מאכל בהמה כי היא באה בלא טחינה וגריסה, אלא עם הסובין הגסים, אך מנחת השעורים שמובאת בעומר היא עדינה יותר, כי היא מנופה בי"ג נפות ואינה מאכל בהמה. לפי זה אין ראיה ששעורים הן מאכל בהמה. ממחלוקת זו בין רש"י ל'חזקוני' בהבנת דברי רבן גמליאל במשנה נובעת השאלה: האם שעורים הן אכן מאכל בהמה או מאכל אדם? להלן נראה שיש סתירה במקורות, וננסה ליישב את הסתירה בהסבר שאף אם הן מאכל אדם, הן במדרגה פחותה מחיטים, והשאלה שהעלינו בהקדמה היא גם לדעת ה'חזקוני'.
מקורות רבים מצביעים על שהשעורה משמשת מזון לאדם. על מעמדה החשוב של השעורה כמאכל לאדם ניתן ללמוד בראש ובראשונה מהיכללותה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל (דברים ח, ח): 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון'.
מקור אחר המעיד לכאורה על חשיבות השעורים הוא ערך השדות שנקבע באופן יחסי לשטח שבו נזרעת שעורה (ויקרא כז, ז): 'ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו חומר שעורים בחמשים שקל כסף'. אולם ייתכן שערך השדות נקבע דווקא על פי שעורים, משום שניתן לגדל את השעורה גם באזורים בעלי כמות משקעים נמוכה, היכן שלא ניתן לגדל חיטה. לכן בחרה התורה להשתמש במדד המקיף את כל שדות ארץ ישראל.[7] אפשר גם שהערכת שדה אחוזה נקבעה לפי השעורים, כי השעורה היא הדגן המאפיין ביותר – משאר מיני התבואה – את טבעה של ארץ ישראל, בהיותה גידול המסתפק במועט והמתאים ביותר לאקלים הארץ-ישראלי ההפכפך.[8] השעורה הוגשה לדוד ולצבאו במחניים (שמואל ב יז, כח): 'משכב וספות וכלי יוצר וחטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי'. ומתוך שהשעורה נמנתה בין החיטים ובין הקמח, הקלי, הפול והעדשים, שהם מזון אדם, לא סביר להניח שהיא יועדה לבהמות. שלמה המלך התחייב לספק צידה לחוטבי העצים ששלח חירם, והיא כללה גם שעורים (דברי הימים ב, ב, ט):
והנה לחוטבים לכורתי העצים נתתי חטים מכות לעבדיך כורים עשרים אלף ושעורים כורים עשרים אלף ויין... ושמן...
גם בפסוק זה תופסת השעורה מקום שווה ערך ברשימת סוגי המזון שהיו מקובלים באותה תקופה.
גם בזמן המשנה הייתה פת שעורים מזון מקובל. מסיבה זו צריכה המשנה בנגעים (פי"ג מ"ט) להדגיש ששיעור זמן שהייה בבית מנוגע נקבע על פי פת חיטין דווקא ולא שעורין:
מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד. היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו, הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורים.
הצורך למעט פת שעורים מעיד על היותה פת הנאכלת באופן קבוע אצל האדם. רש"י[9] כותב שפת חטין נאכלת מהר. שייריה של מנחת העומר נאכלים לכוהנים, ומכאן שהיא מאכל אדם. במגילת רות מלקטת רות המואבייה לעצמה שעורים (רות ב, יז): 'ותחבוט את אשר ליקטה ויהי כאיפה שעורים'. בימי אלישע הנביא (מלכים ב ד, מב): 'ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלוקים לחם ביכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בציקלונו'. בנבואת יחזקאל (יחזקאל מה, יג) נכתב על מתנות הכהונה: 'זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים' – הכתוב השווה בין תרומת חיטים לבין תרומה מן השעורים. ומכאן שהשעורים הן מאכל אדם, כי מאכל בהמה פטור מתרומה.
מצד שני, יש מקורות המעידים על מעמדה של השעורה כמזון לבהמות.
כאמור לעיל בהקשר למנחת סוטה (סוטה פ"ב מ"א): 'רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה', ובתוספתא (סוטה ליברמן פ"ג ה"ד) נאמר: '...היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה' (לעיל ראינו שאין זו ראיה גמורה, ואפשר לייחס זאת להבאתה של המנחה ללא טחינה ולא לעצם הבאתה משעורים). במסכת פסחים (ג ע"ב) מסופר שיוחנן חקוקאה לא רצה להוציא דיבה על יבול החיטה, ולכן כששאלו אותו על החיטים ענה להם על השעורים:
אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב השעורים והתבן לסוסים ולרכש.
מתשובתם 'ובשר לסוסים ולחמורים' נשמע שהשעורים הן מאכל בהמה. בגמרא (ביצה כט ע"א) מבואר שאסור למדוד ביום טוב את הכמות המדויקת של השעורים לצורך האכלת בהמתו:
לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו, ואינו חושש.
ומכאן שהשעורים הן מאכל בהמה.
אפשר ליישב בין המקורות, ונראה שאין ביניהם סתירה; השעורה היא אמנם מאכל אדם, אך בדרגה פחותה מן החיטה, המשובחת יותר.
במסכת ברכות (לו ע"א) אנו לומדים:
...והא אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל: קמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו.
ההנחה העומדת בבסיס הסוגיה היא שאיכות השעורה כמאכל אדם ירודה בהשוואה לאיכות החיטה. מסיבה זו עולה שיש בגמרא הוה אמינא שאם ברכת קמח חיטים היא 'שהכל', הרי שבקמח שעורים אין צורך בברכה כלל. למסקנה דומה אפשר להגיע מהלכה נוספת, לפיה יש להקדים כיכר פרוסה של חיטים לכיכר שלמה של שעורים; וכך נאמר בהמשך הגמרא (ברכות לט ע"ב):
איתמר רבי יוחנן אמר: פת שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, ופוטר את השלימה של שעורין.
גם באגדות החורבן במסכת גיטין[10] אנו מוצאים שמעמד לחם שעורים היה הנחות ביותר מבין כל שאר מיני הלחם; מרתא בת בייתוס, מעשירות ירושלים, שלחה שליח למצוא בשוק לחם, ורק אחרי שלא מצא בשוק לא סולת, לא קמח לבן ולא קמח הראוי לפת קיבר, התבקש להביא לחם משעורים. השעורה נחשבה בשל כך למזון עניים (פסחים ג ע"ב): 'משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם מפני שאין לי פת חטים'.[11] על מעמדו של לחם שעורה בהשוואה ללחם חיטה אנו לומדים גם ממאמר חינוכי של רב חסדא:[12] 'האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית'. ולכן בתקופות של שפע כמו בימי שלמה המלך ניתנות השעורים לסוסים ולבהמות: 'והשעורים והתבן לסוסים ולרכש'.[13] גם שווי השעורים הוא חצי משווי החיטים:[14]
ויאמר אלישע שמעו דבר ה' כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעֺורים בשקל בשער שומרון.
גם בתקופת המשנה היה ערך השעורים חצי מערך החיטים:[15] 'אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים', ובתוספתא:[16] 'המקבל שדה מחברו מקום שנהגו שעורין כפליים בחיטין, נותנן כפליים בחיטין'. ייתכן שבאזורים שחונים ששם אין חיטה, נחשבת השעורה כמאכל אדם, ובאזורים מרובי משקעים היא משמשת כמאכל בהמה.[17] ידוע לנו גם כן שבתקופות בצורת אף האמידים נאלצו להסתפק בלחם עוני שנאפה מקמח שעורים.[18]
אם כן, מדוע דווקא למנחת העומר החשובה מביאים שעורים שהן מאכל בהמה או מאכל אדם ירוד?
ב. מנחת העומר מהשעורים – מעלה ולא חיסרון
המהר"ל מפרג מסביר שהתורה צוותה במתכוון על הבאת השעורים, כדי להראות את הקשר שבין פסח לעצרת – מן הכלי הגופני אל התוכן הרוחני. וכך הוא כותב (תפארת ישראל פרק כה):
שהשעורין הם גופניים, כי הם מאכל בהמה. והם מסמלים את המקבל הגשמי ולכן היום הראשון מן החמישים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה, שהוא התחלה לתורה וביום חמישים שהוא עצרת, אז הקרבת שתי הלחם מן החטים ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט, כמו שאמרו במסכת הוריות חמשה דברים יפים לתלמוד - האוכל פת חטין...
המהר"ל הולך כאן לשיטתו, שהעולם כולו נברא בתבנית של נותן ומקבל. כבר בבריאה יש את הממד של נותן ומקבל: הקב"ה הוא הנותן והמשפיע, והעולם החומרי נברא כמקבל, עד בריאת האדם. כך גם היחס בין האיש הנותן והאישה המקבלת. תבנית זו מתאימה גם ליחס שבין פסח לשבועות שמסמלים את הקשר שבין ישראל לתורה. הצד הנותן הוא תמיד רוחני ומרומם, והצד המקבל הוא חומרי. לכן העומר הבא מן השעורים מדגיש את הצד המקבל הגופני, שבא לידי ביטוי בעם ישראל. שתי הלחם בעצרת באות מן החיטים ומדגישות את התוכן המרומם של התורה הנוצקת לכלי זה. יוצא אם כן שמנחת העומר מן השעורים מסמלת שעם ישראל ראוי למעלת התורה, שנמשלת לחיטים.
גם המהרש"א[19] רואה במנחת העומר את ההדרגה שעשו ישראל מיציאת מצרים למתן תורה. בצאתם ממצרים היו ישראל בלא מצוות ולא היו ראויים לדעה, ולזה מביאים שעורים שהן מאכל בהמה, עד שבחג השבועות מביאים קרבן חיטים: 'עד אחר ספירת ז' שבועות שהוכנו אז לדעה שמביאים מאכל חטים שאז קבלו תורה'.
סוג אחר של עלייה בקודש מביא ה'נר תמיד',[20] שהעומר הבא אחר הפסח בא להורות שאפשר וצריך להרים את ענייני העולם הזה לה' יתברך. לכן ממחרת הפסח הביאו דווקא קרבן שעורים 'שהוא מאכל מגושם מאוד, להראות שאפשר להעלות על ידי ההקרבה את כל ענייניו הגשמיים של האדם לה' יתברך'. הוא מוסיף שמנחת עומר השעורים באה דווקא מארץ ישראל, 'שהמקום גורם להרים ולקדש את כל ענייני החומר'.
ה'יריעות שלמה'[21] רואה בכל פרשת המועדים שבפרשת 'אמור' מסלול של עלייה מהאנושי לשמימי. המדרגה הראשונה היא בחג המצות, אז רק השתחררו מעבדות הגוף, ומביאים בו קרבן שעורים גשמי. המשך העלייה בימי הספירה, עד לחג השבועות שמביאים בו חיטים של מאכל אדם, הראוי לקבלת תורה. בראש השנה ממשיכים לעלות וממליכים את ה', ויום הכיפורים הוא כולו יום קדוש, שכהן גדול נכנס לפני ולפנים, עד חג הסוכות שכל כולו שמחה לפני ה' שבעה ימים, כי אז אף על עצי הסוכה חל שם שמים.
ה'פני מנחם'[22] רואה בהקרבת השעורים את מעלתם של ישראל, שגם במדרגה הירודה ביותר, כשעושים מעשה בהמה, 'תמיד קרויים בנים'.[23] 'ובכל יהודי יש מחשבות טובות ורצונות טובים', ותמיד יש באיש ישראל מעלה שיכול להתגבר על הגשמיות, אף שנדמה שאי אפשר להתגבר על הבהמיות.
ה'שיח יצחק'[24] רואה בהבאת השעורים שיא של אהבת ה' לישראל: שלא רצה להטריחם לחכות עד עצרת להביא ביכורי חיטים, וייאסרו לאכול את תבואת השעורים שכבר החלו בקצירתן. לכן דווקא הבאה מוקדמת של השעורים מראה על חביבות יתרה של ה' לעמו. ה'בית גנזי'[25] רואה במאכל השעורים גילוי עמוק יותר במהותם של ישראל המגלים דבקות בקב"ה גם בלי דעת. כמו שמתאר הנביא ירמיהו,[26] 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה', מעלה זו של ישראל איננה מעידה על חיסרון. אדרבה, אף שהם בלא דעת כבהמה, דבוקים בקב"ה מצד עצם מהותם ומציאותם שהם חלק אלו-ה ממעל, כמו שכל דבר נמשך לשורשו.
ה'יסוד יוסף'[27] רואה במנחת השעורים דווקא את הצד השווה למנחת סוטה. כידוע, הסוטה מביאה את מנחתה כדי לנקות עצמה מחשד, ואם נבדקה ונמצאה טהורה – יוצאת צדקתה לאור ושכרה מרובה. כך היה מצבם של בני ישראל במצרים, שנחשדו כל הנשים שהן זנו עם המצרים, כי אם שלטו המצרים בגופם על ידי עבודה, בוודאי שלטו גם בנשותיהם. כדי לנקותן מהחשד נצטוו לעשות כסדר פרשת סוטה; לשתות במרה מים מרים מאררים. במרה גם כתוב 'ויורהו ה' עץ',[28] שכתב על העץ שם ה' ומחה את שם ה' על המים כמו שמוחים את מגילת סוטה. וימתקו המים והיו לתרופה, כי היו קדושים וטהורים ושמרו ברית ה'. לדורות בהבאת מנחת השעורים נרמז על הסוטה שנבדקה ונמצאה טהורה. לדעת ה'יסוד יוסף', מרדכי ישב ולמד את פרשת העומר בט"ז בניסן כדי להעביר את גזרת המן. המן חשב שהנשים נטמאו, ששלטו הגויים בנשותיהם, ולכן כל ישראל לא ראויים להינצל. מרדכי, שלמד דיני מנחת העומר, רמז לו שהוא לומד את פרשת העומר הבאה מן השעורים, כמנחת סוטה שנבדקו בה ונמצאו טהורים. ובט"ז בניסן, ביום שבו מקריבים את העומר, הוכחה טהרתם של ישראל ונוקו מן החשד, והתהפך הגלגל על ראש המן הצורר ונתלה על העץ ממחרת הפסח.
גם מנחת העומר וגם מנחת סוטה באות מן השעורים, ולפי דברי הגמרא בסוטה הן מאכל בהמה, או כפי שביארנו, גם אם הן מאכל אדם – הן בדרגה פחותה מחיטים. אולם ישנו מרחק רב בין השעורה שמביאה הסוטה, שבאה לסמל את הירידה ממדרגתה למדרגת 'עושה מעשה בהמה', לבין העומר שבא להראות דווקא את מגמת העלייה. ביציאת מצרים היו בני ישראל בלי תורה, ומגמתה של מנחה זו להראות את ההתרוממות מדרגה ירודה לדרגת קדושה עליונה. השעורים מסמלות גם את אהבת ה' לבני ישראל מצד עצם מהותם, וגם את מעלתם של ישראל בעצם דבקותם בה', ומראות לעיני כול את טהרתם וצדקתם, שנוקו מחשד.
[1]. ויקרא כג, טז.
[2]. שמות ט, לא.
[3]. דברים טז, א.
[4]. רש"י, במדבר ה, טז.
[5]. סוטה פ"ב מ"א.
[6]. חזקוני, במדבר ה, טז.
[7]. משה רענן, פורטל הדף היומי, 'לחם שעורים'.
[8]. זוהר עמר על אתר ב, 'השעורה במציאות וכסמל במגילת רות', עמ' 43–47.
[9]. רש"י, ברכות מא ע"א ד"ה פת חטין.
[11]. ספרי במדבר בהעלותך פסקה פט.
[12]. שבת קמ ע"ב.
[13]. מלכים א, ה, ח.
[14]. מלכים ב, ז, א.
[15]. פאה פ"ח מ"ה.
[16]. תוספתא ב"מ פ"ט ה"י.
[17]. יוסי שפנייר, 'תפוצת גידול הדגנים בא"י', על אתר י (אלול תשס"ב) עמ' 89.
[18]. זוהר עמר, 'השעורה במציאות וכסמל במגילת רות' על אתר ב, עמ' 43–47.
[19]. מהרש"א, ח"א ר"ה טז א ד"ה הביאו עומר.
[20]. נר תמיד, לרב יוסף שוגרוויט, מועדים, פסח, עמ' צז.
[21]. שו"ת יריעות שלמה, לרב שלמה יהודה לייב בן בן ציון הלוי לעוויטאן, סי' פג (עמ' רכג).
[22]. פני מנחם, לרב פינחס מנחם אלתר מגור, פ' נשא (עמ' נז).
[23]. קידושין לו ע"א, כדברי ר"מ שהלכה כמותו.
[24]. שיח יצחק, לרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי, גאולת מצרים (עמ' קלג).
[25]. בית גנזי, ח"ג לרב רפאל משה לוריא, פתחי תפילה (עמ' רצב).
[26]. ירמיהו ב, ב.
[27]. יסוד יוסף, טהרת יום טוב ח"ד, לרב יוסף מפוזנא, (עמ' קא).
[28]. שמות טו, כד.
עוד בקטגוריה ל"ג בעומר
הפיוט בר יוחאי
מחברו של הפיוט הוא רבי שמעון לביא, שהיה מגולי ספרד. הוא חיבר פרוש על הזהר בראשית, שמות, בשם כתם פז, בסוף הספר הופיע השיר...
ברית העומר
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם...
האבלות בימי הספירה על מות תלמידי רבי עקיבא
מה קרה לתלמידי ר"ע? כיצד דווקא הם מזלזלים האחד בכבוד חברו?
