א. בבואנו להחליט באיזה מתווה הלכתי ננקוט בשמיטה, השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו היא כיצד יוכל המשק הפרטי לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר מחד גיסא, ומאידך גיסא יוכל להמשיך בהתנהלות כספית תקינה.
ב. בצד הציבורי יש גם לשקול כיצד תוכל להימשך אספקה סדירה של תוצרת חקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.
ג. אוצר בית דין הוא פתרון שיש לו יתרונות וחסרונות. בדרך זו יש לציבור יכולת להבטיח שלצרכנים תסופק תוצרת חקלאית קדושה בקדושת שביעית במהלך השמיטה. דרך זו הוזכרה כבר בתוספתא. מתווה זה מאפשר מצד אחד שמירה על קדושת הארץ, אך מצד שני כדי לחלק פירות שהצרכנים יהיו מוכנים לקלוט, יש להתיר פעולות רבות שלעיתים יש קושי רב להתירן.
ד. היתר המכירה הוא היתר שיש לו יסודות הלכתיים ברורים ואיתנים, והבוחר במתווה זה יש לו על מי לסמוך.
ה. עם זאת, יתרונו הגדול הוא גם חסרונו. כשאדם מוכר את הקרקע, משמעות הדבר היא שמצוות השמיטה אינה מתקיימת בשדהו, על כל ההשלכות הנובעות מכך: המצווה מופקעת, אין קדושה בפירות, וכיוצא בזה.
ו. אפשרות נוספת שעומדת לפני החקלאי היא השבתת המשק באופן מלא או חלקי. על החקלאי לבחון עד כמה ניתן לעמוד בהשבתה זו מבחינה כלכלית (הכנסה סדירה, תשלום משכורות לעובדים, החזר הון וכו').
ז. בגידולי שדה חד-שנתיים ניתן להשבית את הגידולים באופן מלא. לפעולות המותרות והאסורות בקרקע כדי לשמור אותה מנזק, ראה 'שמירת אדמות מוברות', פרק מח.
ח. במטעים ובפרדסים יש להמשיך ולטפל, כדי שלא ייגרם להם נזק ארוך טווח. לשם כך מותר לעשות את הפעולות הנדרשות לקיומו של העץ, כגון השקייה וגיזום מזעריים.
ט. יש להעדיף בתחילה לפעול באופן שמצוות השמיטה מתקיימת, ורק במקרים שבהם הדבר יגרור הפסדים כלכליים כבדים, או בהינתן היתרים הלכתיים דחוקים ביותר, נעדיף את היתר המכירה.
י. על כל חקלאי להתייעץ עם הרב המקומי ולברר אם אכן מותר לו להשתמש בהיתר המכירה, ותחת אילו מגבלות.[1] במידת הצורך אפשר לפנות לוועדת השמיטה שליד הרבנות הראשית.
יא. אין להשתמש בהיתר המכירה במקרים הבאים:
יב. היתכנות שיווק הפרי: יש לבחון היטב אם ניתן לחלק את הפרי במסגרת אוצר בית דין, או שמא יש הכרח להפנותו לשוק הרגיל.
יג. בענפים שבהם ניתן לחלק את הפרי במסגרת אוצר בית הדין אין צורך בהיתר מכירה, אולם במקרים שבהם הפרי יימכר לשוק הרגיל, יש למכור את השטח בהיתר מכירה, ולא לסחור בפירות הקדושים בקדושת שביעית.
יד. גידולים הדורשים פעולות רבות בעץ או בפרי ליצירת פרי ראוי לשיווק, כגון להפקת יינות איכות, מומלץ למכור את השטח בהיתר מכירה. ניתן למכור יינות איכות דרך אוצר בית דין במחיר העלויות בלבד.[3]
טו. גידולים המיועדים בעיקר לייצוא, עדיף לגדל אותם בהיתר מכירה מאשר באוצר בית דין.[4]
טז. במקרים של הסכמי שיווק ארוכי טווח עם קניינים שונים בעולם, מותר לסמוך על היתר המכירה כדי לשמר אותם.[5]
יז. בגידולים שיש בהם צורך לזרוע ולשתול צמחים חדשים בשמיטה כדי ליצור רצף שיווקי (מיני פרחים מסוימים, ירקות קצרי טווח) יש למכור את השטח בהיתר מכירה.
[1] עפ"י מעדני ארץ (סי' יב ס"ק יד).
[2] בצאת השנה, (עמ' לח סעי' ב, עמ' פז סי' ב סעי' א).
[3] זאת משום שקשה מאוד להגדיר את כל המלאכות כ'אוקמי אילנא', גם לדעת החזו"א, בזמן שהצורך במלאכות מסוימות הוא רק כדי להשיג רווח גבוה יותר מהתוצרת.
[4] במקרה זה ישנן בעיות הלכתיות מורכבות ביצוא פירות הקדושים בקדושת שביעית, יצוא לצורך גויים, סחורה בפירות שביעית, חוסר מודעות של הקניין לצורך לשמור על קדושת הפירות, הביעור אינו מתבצע בארץ, ועוד. לכן העדיפות היא היתר המכירה.
[5] אגרות הראי"ה (סי' קפט).