התשובה
ב"ה
לכבוד
אלישע איינהורן
שלום וברכה וכל טוב
מילוי מקווה בשבת בחוץ-לארץ באמצעות נוכרי
בהתנצלות על האיחור בתשובה במס' ימים, ברצוני להתייחס בתשובה לשלושה נושאים :
- האם מותרת הנאה ממלאכה שנעשתה על ידי נוכרי בשבת
- אמירה לנוכרי בשבת במקום מצווה
- בדיקה שהנוכרי ניגב היטב את המקווה
- הנאה ממלאכה שנעשתה על ידי נוכרי בשבת
כידוע מותר לאדם מישראל לרמוז לנוכרי לפני שבת, שיעשה עבורו מלאכה בשבת. כגון במקרה שלנו יכול היהודי לומר לנוכרי "מדוע שבת שעברה לא מלאת לי מים חמים וכדו'". אע"פ שהגוי יבין מכך וימלא לו את המים בשבת. כפי שפסק השו"ע (או"ח סי' שז סעי' ב) שאע"פ שאסור לומר לנוכרי לפני השבת לעשות מלאכה בשבת עבור אדם מישראל. "אבל מותר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנה בשבת הבאה". גם אם הגוי ממלא את המים בשבת עפ"י בקשת היהודי לפני השבת – עדיין שאלת היתר ההנאה ממלאכת שבת של נוכרי - בעינה עומדת. כי גם במקרים בהם הותרה אמירה לנוכרי, לעתים הוא מותרת בהנאה לישראל רק במוצאי-שבת בכדי שיעשו. ולכאורה הוא הדין במקרה שלנו. אלא שיש מקרים בהם התירו לכתחילה לומר לנוכרי. מותרת הנאה ממלאכת נוכרי גם בשבת.
- אמירה לנוכרי בשבת - במקום מצווה
כידוע התירו אמירה לנוכרי בשבת במקום מצווה רק כאשר מדובר באיסור דרבנן, כפי שפסק השו"ע (או"ח סימן שז סעיף ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".
מרן סתם כדעת המתירים ואח"כ הביא את דעת האוסרים בלשון "ויש אוסרים" כאשר ברור שהוא הכריע כדעת המקילים לפי כללי הפסיקה, ובודאי כאשר מדובר באיסור דרבנן.
אמנם הרמ"א (שם בהגה) כתב "ועי' לקמן סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג".
מקובל שלא להסתמך על דברי הרמ"א אלא במקרה של צורך רבים וכדו', אשר יש מקום לדון אולי גם דין מילוי המקווה נחשב כצורך רבים.
אך לענ"ד מבלי להזדקק להיתר זה של אמירה לנוכרי באיסור תורה – ניתן להקל במקרה זה לומר לנוכרי למלאות מים חמים, כיוון שפעולת מילוי המים החמים ע"י נוכרי אף שהיא גורמת באופן ישיר לבישול המים הקרים הנכנסים לתוך דוד המים החמים של המקווה, ונעשית כאן פעולת בישול דאורייתא על ידי הנוכרי. מכל מקום ניתן להתיר זאת עפ"י מה שפסק בשו"ת אגרות משה שמותר לומר לנוכרי לצורך גדול לעשות פעולה שאם יהודי היה עושה אותה היא הייתה נחשבת כ"פסיק רישיה" והוא היה עובר איסור תורה, מ"מ אין זה נחשב אמירה לנוכרי באיסור תורה כיוון שבאיסור אמירה לנוכרי מתייחסים רק לפעולה של הנוכרי ולא לכוונות נוספות. ומטרת הנוכרי היא רק למלאות את המקווה שהיא עצמה אין בה איסור.
לפיכך, כיוון שיש כאן צורך מצווה, ניתן להתיר אמירה לנוכרי – אף אם יש כאן "פסיק רישיה" של בישול על ידי הנכרי.
- בדיקה שהנוכרי ניגב היטב
בנוסף לכל האמור לעיל, עולה שאלה נוספת והיא בעקבות העובדה שכיום נוהג לנגב את המקוואות לפני מילויים, כפי שכתבו על כך האחרונים שלא יהיה חשש ג' לוגין מים שאובים, כלשון החזו"א (יו"ד הלכות מקוואות סי' קכה אות ד"ה ומיהו לכתחילה) שכתב: "ומיהו לכתחילה נהגו לנגב שלא יישארו מים ברצפה כלל, וישראל קדושים הם ומנהגם תורה".
אם כן צריך לבדוק שלפני המילוי שאכן המקווה מנוגב היטב, אם כן גם כאן מתעוררת לענ"ד שאלת ניגוב וסחיטת המים תוך כדי הניגוב ע"י הנוכרי. אלא שכאן האמירה לנוכרי לנגב אינה אמירה הגובלת ב"פסיק רישיה", כי לא מדובר בסחיטת כמויות של מים, כי אם בניגוב אחרון אחרי ריקון המים, וכשנותנים לו מגבונים של נייר סופג, לנגב לחלוחית שנותרה על הרצפה, מאוד יתכן שאפילו לישראל עצמו מותר לעשות כן מבלי לסחוט. לכן אם הנוכרי עושה זאת אין בכך בעיה. כך נראה לענ"ד.
בברכת התורה והארץ
אהוד אחיטוב
