חובת נהג לעצור לטרמפיסטים

התשובה

המשנה בריש פאה אומרת: 'אלו דברים שאין להם שעור... וגמילות חסדים'. לגמילות חסד אופנים שונים, וברור כי מי שלוקח טרמפיסט, וחוסך לו זמן וכסף (דמי נסיעה באוטובוס או במונית), ולעיתים גם מצילו מצער השמש או הגשם, גומל עימו חסד, ואב לכולם היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', כפי שכותב הרמב''ם (הל' אבל פי"ד ה"א). אולם מידת החיוב ואופנו משתנים בהתאם לנסיבות. כאשר עומד אדם במקום מסוכן ועוין, אפשר שיש בלקיחתו משום הצלת נפש, והיא חובה גמורה על האדם, אבל במצב רגיל, אין דחיפות בהוצאתו מן המקום. יש לטרמפיסט אפשרות של המתנה לאוטובוס, לכן קשה לומר שיש על בעל המכונית חובה גמורה לקחתו, ולכאורה די בסיבה קלה מצידו כדי להימנע מכך. יש והנהג חושש מנוסע ערבי עוין, יש ואישה חוששת מכניסת זר למכוניתה. על דרך המליצה, יש לבאר את המשנה האומרת 'אין להם שעור' כמכוונים גם לשיעור תחתון. הדבר מסור ללב, אם לעקל אם לעקלקלות, אם באמת יש לו סיבה מספיקה שלא לקחת, או שמא הוא מדמה לעצמו שיש לו סיבה כזו. יתר על כן, בהרבה מקרים המצווה אינה מוגדרת במדויק, מי חייב בה ומתי. הרי גם בנסיבות שהמצווה מוגדרת, כגון נהג פנוי, ללא תירוצים, שרואה טרמפיסט בדרך, נראה שאין מקום לכפייה. הגמרא אומרת שאין כופים על 'מצות עשה שמתן שכרה בצדה'.^[1] אם כן, גם אם אין לנהג סיבה להימנע, גמילות חסד במצב זה היא מן המצוות שאין כופין עליהן.

התוספות[2] מתקשים מדוע כופין על צדקה, הרי זו מצוות עשה שמתן שכרה בצידה, וזו לשונם:

...ואומר ר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג), ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי, ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו', ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין, וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו הכי פירושו אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם אמר לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו ע"ב ושם).

עכ''פ לעניינינו לא מצינו כפייה על גמ''ח. מובא בשו"ת 'בנין ציון' (סי' קנג) בהקשר לאלמנה קשישה שלא רצתה לחלוץ, שאין כופים אותה לכך אף שיש בחליצה מצווה של תיקון למת; וזו לשונו:

 ולכן אף שאין כופין על ג"ח^[3] דדוקא על הצדקה כופין משום דאיכא לאו כמש"כ התוספות בחולין (דף ק"י) לחד תירוצא.

אומנם בהמשך הוא כותב שאף שלא כופים, בכל זאת משדלים את האלמנה שתיאות לחלוץ.

[1].    חולין קי ע"ב. גם במצוות עשה שאין מתן שכרה בצידה נחלקו אחרונים. לדעת קצות החושן, סי' ג, ס"ק א, ומשובב נתיבות, סי' ג ס"ק א, רק בי''ד יכול לכפות, ואילו לדעת נתיבות המשפט, ביאורים שם ס"ק א, כל אדם רשאי לכפות.

[2].    תוספות, ב''ב ח ע"ב.

[3].    בדברי המשיב טמונה ההנחה שגם מצוות גמילות חסדים – מתן שכרה בצידה. אפשר שהבין כי השכר שנאמר ביחס לצדקה כולל גם גמילות חסדים או שהסתמך על הגמ' בקדושין מע"א שמביאה מקורות לאמור במשנה בתחילת פאה, וז''ל: 'תנן: אלו דברים שאדם עושה אותן, ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם; בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בגמילות חסדים כתיב: רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כא, כא)', ואף שאינו כתוב בתורה, גם שכר המובטח בכתובים בכלל.