נשואין עם ערל

התשובה

שלום וברכה

על שאלתך אודות ערל שלא נימול בקטנותו מכיוון שאביו לא רצה למולו, וכעת הוא פוחד מלמול, האם מותר להתחתן עמו.

השו"ע (יו"ד סי' ב סעי' ז) כותב:

מומר לערלות, דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה, הרי הוא  כשאר ישראל כשר.

לפי דברי השו"ע מומר לערלות שלא מל בגלל שמתו אחיו הרי זה ישראל כשר, אבל אם אין בעיה עם אחיו ולא התעורר ספק שמא ימות במילה, במקרה כזה כתב הש"ך (ס"'ק כא):

הרי הוא כשאר ישראל כשר. והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל ה"ל מומר לערלות ב"י וד"מ:

לפי הסבר זה רק אם הימנעותו ממילה כעת נובעת מכך שהוא ירא מחמת מיתה (כפי שהיה אצל אחיו) בכך הוא יהודי כשר, אבל יראה רגילה שאיננה ממיתה משמע שאיננה מחשיבה אותו כיהודי כשר, אלא הוא עדיין מוגדר מומר לערלות.

בספר יד אברהם הקשה שמומר לערלות הוא מומר למצוה אחת בלבד, ואילו בסעי' ה' פסק השו"ע שמומר להכעיס במצווה אחת הרי זה כגוי ופסולה שחיטתו. מכאן בא היד אברהם להסבר שהדין במומר לערלות שהוא כמומר לדבר אחד נובע כשהוא מפחד מהצער של מילה, אבל לא מבעט במצוה, ובמקרה כזה איננו כגוי אלא הוא כמומר לעבירה אחת אבל בשאר הדברים הוא נאמן, ולפי זה גם אפשר להתחתן עמו, מכיוון שדיני ערל נאמרו לענין קורבנות, תרומה ופסח וכדו' אבל לעניין נשואין לא נאמר שהדבר נאסר, והרי זה מצווה אחרת של נשואין ובכך הוא נאמן.

כנגד דברים אלו כתב בדעת כהן (סי' קצד):

מכתבו דמר הגיעני. וע"ד אשר ענותו תרבני להודיעו חות דעתי על אודות תקנתו שתיקן, שלא להביא ערל ישראל המומר לערלות - דהיינו שלא מתו אחיו מחמת מילה, ואביו לא מל אותו בקטנותו, וכשהגדיל אינו מל את עצמו, - בברית נשואין עם בת ישראל. הנני בזה להודיע למר, שלענ"ד דבר גדול עשה לגדור את פרצות הדת, נגד אלו הפורצים, חדשים מקרוב באו אשר הניפו קרדום להשחית ברית קודש ד' על עם קדשו. ואף על גב דמצד הדין ישראל מומר לערלות דינו כמומר לדבר אחד בעלמא, וכמש"כ כת"ר בצדק, מ"מ בזמנינו, שהמומרים מזה הסוג הם בודאי מומרים לכל התו"כ, נכון הדבר מאד לתקן תקנה גדולה זו, שלא תנשא להם בת ישראל, ואולי עי"ז יזכרו וישובו אל ד' ויכנסו בבריתו של א"א, וימשיכו עליהם קדושת ישראל אשר נתרחקו ממנה.

עוד הוסיף הרב קוק זצ"ל:

וכבר הסכימו כמה מגדולי האחרונים, דמומר לערלות בזה"ז הוא מומר לכהת"כ, ועינינו הרואות שכ"ה. וגם הטעם של יראת הצער לא שייכא כ"כ בזה"ז, למחשבי' בשביל כך לקצת אנוס, שהרי נוהגים הרופאים עכשיו בסמים מרדימים, שאין מרגישים כ"כ צער, ואפי' ע"י הרדמה מקומית הקלה ג"כ הרגש הצער קל מאד כידוע. ובודאי מה שאינו נימול הוא מפני שנעקרה קדושת האמונה מלבבו, ומסתמא עובר על כל גופי תורה, כמש"כ כת"ר, ובסתם מומרים בזה"ז רבו הפוסקים דס"ל דהוי כלהכעיס, ופשיטא דכל שבא מחמת כפירה ופריקת עול בכלל הוי כלהכעיס.

ומעיקר הדין נמי נהי דלא קיי"ל כשיטת תשו' הגאונים, דמטו משמיה דרב יהודאי גאון (ע' טאה"ע סקנ"ז), לבטל קדושי מומר משום דחשיב כגוי, אלא דקיי"ל אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין, ואין מתירין את האשה בלא גט, מ"מ לכתחילה למה לא נחוש לשיטה זו שלא לקדש לו בת ישראל, כמו שאין משיאין אותה לנכרי דעלמא.

כללא דמילתא שהנני מסכים לתקנתו דמר, למגדר מילתא במדינתו המשובשת בפרצה זו דהפרת ברית בעוה"ר, שלא להשיא בת ישראל לערלים שלא מחמת אונס דמתו אחיו מחמת מילה, עד שימולו ויכנסו בברית קודש כדין תוה"ק.

אנו רואים שהייתה תקנה מקומית שבמקום שיש רבוי גברים ערלים שלא רוצים למול בגלל פחד שאין להשיאם לאשה יהודית.

אמנם נראה שרק במקום שתקנו את הדבר יש לאסור ולא במקום שהתקנה לא חלה, ולכן נראה שגם לדעת כהן במקום שאין מנהג האוסר נישואין עם ערל הנישואין תופסים.

לכן לכתחילה בודאי יש להשתדל ולהמנע מנשואין עם ערל, וראוי להסביר להם את חשיבות המצוה של המילה, ואולם אם יטען שהוא עדיין מפחד והם יתחתנו בכל אופן, הרי הם כנשואים לכל דבר. אבל אם יזלזל במצווה ויאמר שאיננו רוצה לעשות זאת מבחינה עקרונית, שלא רוצה במצוות התורה, אין להתחתן עמו והנשואין לא תופסים.

בברכת התורה והארץ

יהודה הלוי עמיחי