התשובה
ב"ה
שלום וברכה
העיקרון מאחורי הדברים הוא שהאדם צריך להתנהג בצורה טבעית מצד אחד, שמתמודדת עם ניהול החיים בצורה רגילה, אך חי במהותו את הקודש.
אם נרחיב מעט, מבחינה היסטורית היו לא מעט כתות שרצו לחיות חיי קודש מוחלטים,למשל כת האיסיים שניסו שכל ימיהם יהיו אך ורק בקודש המוחלט, אך המשמעות היתה שהם פרשו מחיי העולם הזה, מאידך הנוצרים החליטו שההתמודדות עם כל כך הרבה מצוות מעשיות היא מוגזמת מדי עבורם, ועזבו את רובן המוחלט של המצוות המעשיות.
התורה רוצה לשמור על איזון, כלומר, אם יש מישהו שלא עלינו נפטר, אם זה אחד משבעת הקרובים יש מצווה לכהן להיטמא לו! כלומר הכהן לא יכול לומר, טוב אני בבית המקדש או צריך לאכול חלה מחר בבוקר ולכן אני אעזוב את המת קרובי ולא אתעסק בקבורתו. לא, התורה דורשת מהאדם איזון, לחבר בצורה נכונה בין הקודש ובין החול.
טומאה נגרמת גם מנגיעה בשרץ או בבעל חיים שמת, אשה בטומאת נידתה ובטומאת לידה, מצבי הטומאה נמצאים בכל פינה, ולא צריך להיבהל מהם, לפעמים הם אף כבוד האדם, כמו קבורה והיטמאות למתים, או כמו לידה שבמהותה היא יצירת חיים.
לכל אלו ישנן דרכים להיטהר, טבילה, כיבוס בגדים, פרה אדמה וכיו"ב, לכל דבר יש דרך גם לצאת ממנו. וזה העיקר בסופו של דבר איך אני מכיר במציאות הטומאה, ומבין, שבמידה מסויימת זה שטף החיים, ומאידך, יוצר לעצמי את דרכי הטהרה בזמן ובאופן המתאימים.
בברכת התורה והארץ
דוד אייגנר
מכון התורה והארץ
