שימוש במים מטוהרים לנטילת ידים

התשובה

א. המים הפסולים לנטילת ידים

           

כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ז):

ארבעה דברים פוסלין את המים: שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן...

לגבי מי השפדן הדברים העיקריים הצריכים דיון הם שני הדברים האחרונים: מים שנעשתה בהם מלאכה, ומים שנפסדו משתיית בהמה. לגבי שינוי מראה, אף אם נשתנה מראה המים, אם חזרו למראיהן - הותרו (משנ"ב סי' קס ס"ק ה). ולגבי גילוי פסק הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א הי"ב) ששיעור המים שייאסרו בגילוי הוא כדי שיהא הסם ניכר בהן ומזיק, דבר שבכמויות בהן מדובר אינו קיים. מלבד זה שהטור (סי' קס) הסתפק אם חוששים לכך בימינו וע"כ לא נדון בכך. צריך לדון עוד, האם אין סיבה אוסרת נוספת, והיא רוח רעה, אשר הרמב"ם לא הביאה.

           

לאחר הדיון על הגורמים האוסרים, יש לדון אם הגורמים האלה הותרו לאחר פעולות הטיהור או לא.

 

ב. מלאכה

           

השו"ע (או"ח סי' קס סעי' ב-ה) פסק שאם אדם ניקה כלים במים ("הדיח בהם כלים"), השתמש בהם לעיבוד מזון ("הטביל בהם הנחתום הגלוסקין"), או שהשתמש בהם לקירור ("שלפני הנפח") - כל אלו נקראים מלאכה במים. לעומת זאת, מים שהשתמשו בהם לרחיצת הגוף ("טבל ידיו וטח פני הגלוסקין" - שו"ע; "מים שהנחתום מדיח ידיו... מן הבצק הדבוק בידיו" - רמ"א) אינם נאסרים משום עשיית מלאכה. ולפי"ז מי רחיצה לא נאסרו לנטילה, אבל מי הדחת אסלות, מי שטיפת רצפות, מי כביסה או מי מפעלים שהמים שמשו בהם לקירור וניקוי - נאסרו.

           

בטעם הדבר כתב הרמב"ם בפיה"מ (ידים פ"א מ"ג) שהוא משום שהמים נעשו כשופכין, וכ"כ בתורת הבית (בית ששי שער שני). ואילו רש"י (חולין קה ע"ב) והר"ש (ידים שם) כתבו שהוא משום שביטלם מתורת מים. ובכף החיים (סי' קס אות ט) הביא משיירי כנה"ג שלדעת הר"ש צריכים שינוי מראה כלשהו, ולדעת הרמב"ם הם פסולים אף אם הם צלולים, ונפסק למעשה כדעת כרמב"ם.

           

לפי"ז רוב המים המגיעים ל"שפדן" הם מים שנפסלו מחמת מלאכה.

 

ג. נפסדו משתיית בהמה

           

פסק השו"ע (או"ח סי' קס סעי' סט):

מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם - פסולים...

ובטעם הדבר כתב במשנ"ב (ס"ק לט), שכיון שהם סרוחים עד שאין הכלב יכול לשתותן - נתבטלו מתורת מים ונפסלו. לפי"ז מי ה"שפדן" קודם טיהורם פסולים לנטילת ידים, בגלל כל ההפרשות והלכלוך שבתוכם.

 

ד. רוח רעה

           

בגמרא (שבת קח-קט) מוסבר שרוח רעה שורה על הידים לאחר שנת לילה, ואינה עוברת אלא ע"י נטילה, ובשו"ע (סי' ד סעי' ט) נפסק:

מים של נטילת ידים שחרית - אסור ליהנות מהם, ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם.

סיבת הדבר הובאה באחרונים עפ"י הזוהר, שרוח רעה שורה עליהם. בהמשך (סעי' יח) מונה השו"ע שורת דברים נוספים שהעושה אותם שורה על ידיו רוח רעה, ביניהם עשיית צרכיו וכדו'. האחרונים הסבירו שהרוח הרעה ששרתה על הידים עברה למים. וא"כ, חלק גדול מהמים, שורה עליהם רוח רעה; וצריך לעיין איך ניתן להעביר זאת.

 

ה. היתר לאחר שנאסרו

           

בהיתר המים לאחר שנאסרו צריך לדון הן מצד גורמי הפסול והן בדרכי התיקון. בגורמי הפסול יש להבחין בין מים שנפסלו משתיית בהמה, כאשר בהם משמע שבאופן עקרוני אם יחזרו וייראו לשתיית בהמה, יותרו, ובין אותם שנפסלו מחמת מלאכה ורוח רעה, שנוצרה חלות אסורה על המים, ואי אפשר לתקנם בהסרת המניעה בלבד.

 

ו. הסרת הגורם האוסר

           

המג"א (לשו"ע שם ס"ק יב) הביא משו"ת הרדב"ז (ח"א רצד) שמי ים, אע"פ שאינם ראויים לנטילה, אם הרתיחו אותם - כשרים. בילקוט יוסף (סי' קס הע' יח) הביא אחרונים הסוברים שמכיון שיש דרך לעשותם ראויים לשתיה - הם כשרים לנטילה אף קודם עשיית אותה פעולה. והביא שם (הע' יז) מתשובת אביו שמים שהיו מלוחים מעיקרא ועברו זיקוק - הותרו לנטילה; אבל אם נראו ונדחו - כלומר שהיו ראויים לנטילה ושוב נסרחו - אין לברך עליהם, ואף במי-ים שהורתחו - אסור לברך2 (ולדבריו עולה שאין לברך על מים שהותפלו, וצ"ע).

 

ז. ביטול ברוב

           

צריך לדון מה יהיה הדין אם אדם ביטל את המים הפסולים ברוב של מים כשרים. הפמ"ג (סי' קס מש"ז ס"ק ה) הביא מתרוה"ד (סי' רח), שמים פסולים בטלים במיעוטם בכשרים, ואין צורך שיהיה חד בתרי, כמו ב"מים שלנו" (סי' תנה סעי' ד), וכ"ש שאין צורך שישים בדבר שאינו תלוי בטעם. וכן דן החכמת שלמה (למהר"ש קלוגר, סי' קס סעי' א) בעירוב מים פסולים במים כשרים, ומביא ראיה לפסול אף במיעוט פסולים ממסכת פרה, ולבסוף מסיק שכיון שבמי חטאת הוא רק מטעם גזירה - במי נטילת ידים לא גזרינן, וע"כ הם בטלים במיעוט.

           

אולם מבירור שערכתי אצל מומחים נראה שאי אפשר להסתמך ב"שפדן" על ביטול ברוב. צריכת המים של משפחה ממוצעת בישראל היא כמאתיים ליטר ליום, ומחצית הכמות משמשת להדחת אסלות! אם נוסיף את כל השימושים האחרים שבהם המים משמשים למלאכה כמו: ניקוי, קירור וכדו'. נמצא שרוב המים ב"שפדן" הם מים הפסולים מחמת מלאכה, ועל חלקם אף שורה רוח רעה. אמנם למי ה"שפדן" מתווספים מי גשמים של אקוויפר החוף, אולם אין בהם כדי לשנות את הקביעה של רוב מוחלט של מים פסולים.

 

ח. קמא קמא בטיל

           

לכאורה ניתן לדון שכיון שקדמו מי התהום למי ה"שפדן" באקוויפר, וכניסת המים המטוהרים לתוך מי האקויפר היא טיפין טיפין, ולא כנחל שוטף - ניתן להתיר את המים עפ"י היסוד של: "קמא קמא בטיל", וכלשון הגמ' בע"ז (עג ע"א):

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: המערה יין נסך מצרצור קטן לבור - אפילו כל היום כולו - ראשון ראשון בטל.

התוס' (שם ד"ה כי, ושם צויינו עוד מקומות) מסיקים שהיין מותר בדרך זו רק אם יש עדיין בהיתר שישים לבטל את האיסור. אמנם הרמב"ם (הל' מאכ"א פט"ז הכ"ח) לא סייג זאת כלל, ומשמע שאף אם נתרבה ביותר מכדי נתינת טעם - מותר. אולם נראה שהיתר זה עדיין צ"ע: לשיטת המתירים עד שישים אף אם נאמר שבמים צריכים רוב בלבד - הרי בנד"ד רוב המים פסולים. ולשיטת הרמב"ם יש לומר שלא כתב היתר זה אלא ביין נסך. וכ"כ הרב קוק זצ"ל (אורח משפט סי' פז), וא"כ אי אפשר להשליך מדרך זו לכאן.

 

ט. תליה

          

  דרך נוספת שעל פיה ניתן להתיר נטילת ידים במי ה"שפדן" היא עפ"י תליה בהיתר. היינו: לתלות שרוב המים המגיעים לכלי הנטילה הם מי תהום ולא מי שפכים מטוהרים. וזאת משתי סיבות: (א) תמיד נמצאים גם מי גשמים יחד עם מי ה"שפדן" מאלו שחלחלו ונשאבו עם המים המטוהרים (אע"פ שבסוף הקיץ כמותם מעטה מאד). (ב) בעונות מסוימות בהן אין בכמות מי ה"שפדן" לספק את מלוא כמות המים הנצרכת להשקאה, מוסיפים עליהם מים שפירים. כמות זו מגיעה לכ15%- בכמות שנתית.

           

בדינים דרבנן תלינן לקולא, ואפילו אין צורך ברוב היתר (יבמות פב ע"ב, רמב"ם הל' תרומות פי"ג הי"ד, שו"ע יו"ד סי' קיא סעי' א). ולפי"ז בנטילת ידים, שהיא מדרבנן בלבד בגלל המים השפירים המעורבים במים המטוהרים, ניתן לתלות שכל נטילה ונטילה היא מהמים השפירים (לפחות ברובה).

           

והעירוני, שלכאורה יש לחוש לבילה, וא"כ אי אפשר לתלות להיתר, שהרי המים השפירים התערבו באופן שווה במי השופכין, וכמותם, כאמור, קטנה באופן מוחלט ממי השפדן.

           

אבל נראה שיש להבחין בין שני סוגי בילות: שהרי במסכת זבחים (פ ע"א) כשאמרו: יש בילה - הכוונה היא שיש משהו משני הדמים בכל כמות, אבל אין הבילה לפי חשבון. לעומת זאת במסכת תרומות (פ"ה) הבילה היא, לפי חשבון, וע"כ מעשרין מחדש וישן שהתערבו. ובטעם הדבר כתב החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק לא) שיש בילה לפי חשבון דווקא אם ערב בידיו לאחר שנתערבו, וא"כ כאן ודאי שזה לא שייך. וכעין תירוצו כבר כתב בחות יאיר (סי' קי), וחילק בין בילה לפי חשבון לבין בילה שלא לפי חשבון, שרק בשפיכה בכוח יש בילה לפי חשבון. אמנם הבאר יצחק (סי' יב) נתן טעם אחר, והוא שרק אם הנוזלים סמיכים, כגון דם ומי חטאת, אינם לפי חשבון, ולפי"ז גם כאן יש בילה לפי חשבון.

           

אבל כל המחלוקת שבין החו"י, החזו"א והבאר יצחק אינה שייכת אלא בבילה חד-פעמית, אבל בתערובת דילן כל הזמן מוסיפים מים, שהרי הוספת המים השפירים היא לפי הצריכה, ועל כורחך יש תקופות שכמות המים השפירים גדולה ממי השופכין. ולכן ניתן לתלות בהיתר.

 

י. פנים חדשות

           

נראה שיש טעם נוסף להיתר: לאחר הטיהור השלישוני בטל פסולם הקודם של המים, כיון שחזרו ונספגו באדמה. הרי זו הדרך שבה מטהרים את כל המים הפסולים: שופכים אותם, הם נספגים באדמה וחלקם זורמים לים, ולאחר מכן הם יורדים כגשם ומרווים את האדמה. ואמנם לאחר חלחולם באדמה אנו חוזרים ומשתמשים בהם, אך אין הם בכך גרועים משאר מים, ואם הם נובעים הרי הם כשרים אף לטהרת מצורעים וזבים ומי חטאת המצריכים מים חיים (מקואות פ"א מ"ח). אמנם בשאר מים ניתן לטעון שלא נוצר מצב שידוע שרוב המים מקורם במים פסולים, אולם לא מצאנו שחששו לפסול מים לאחר שנספגו באדמה ושוב בקעו ממנה. וכעין זה מצאנו (יו"ד סי' רא סעי' לא) במים שאובים שהפכו לקרח וחזרו ונמסו שהם ראויים למקוה. וכן פסק בילקוט יוסף (סי' קס סעי' יא) לגבי מים שנעשתה בהם מלאכה והגלידו ושוב נמסו שהם ראויים לנט"י, משום שפנים חדשות באו לכאן, עי"ש במקורותיו.

 

סיכום

           

נראה לענ"ד, להלכה ולא למעשה, שמותר ליטול ידים במי ה"שפדן" (עפ"י שני הטעמים האחרונים). אולם מים שעברו רק טיהור ראשוני ושניוני, נראה לי שאסור ליטול בהם ידים.