התשובה
הדיון ההלכתי תלוי בגדר תוקף המנהג לקבור את השליה, מנהג שמוזכר על ידי חלק מן הפוסקים.
1. קבורת מת ואיבריו היא חובה שמפורשת בתורה.[1] נוסף על כך, חובה גם לקבור איברים שנכרתו חיים אם הם עונים על הגדרת 'אבר מן החי'. הסיבה לחובת הקבורה היא טומאת האיברים ודרישת ההלכה למנוע הכשלה בטומאה זו.[2]
2. לעומת זאת, רקמות אנושיות מן החי, ובהן שליית אדם, אינן טמאות, ואין חובה לקוברן.[3]
3. לאור האמור, לכאורה היה נראה שלא להעביר את השליות לקבורה. עם זאת, בדיקה מקיפה יותר מעלה שלוש עובדות שאינן תומכות בביטול המנהג:
א. יש רתיעה נפשית רחבה מהתייחסות לשליה כאל פסולת שמושלכת לאשפה. רתיעה זו באה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, ורבים מן האוכלוסייה שותפים לה.
ב. מקור לרגישות אנושית זו מצוי בתלמוד הירושלמי (שבת, פי"ח ה"ג): 'השליא הזאת... טומנין אותן בארץ, כדי ליתן ערבון לארץ'.
ג. מחבר הספר 'נחמד למראה'[4] מתח ביקורת חריפה (על פי דברי הירושלמי) על נשים שזורקות את השליה ולא קוברות אותה בארץ. הביקורת של בעל 'נחמד למראה' היא על קהילות שלא הכירו את המנהג העתיק של קבורת שליות, כדוגמת קהילתו של מחבר 'גשר החיים'.[5]
4. יש להדגיש שאין מדובר כאן על חיוב ברמת 'דין' אלא ברמת 'מנהג',[6] ולכן אין לאסור שימוש בשליות לצרכים רפואיים.
סיכום: מותר להוציא חלקים מן השליה למטרות רפואיות ולהשתתף בקורס בנדון. בנוגע לאכילת חלקי שליה על ידי אדם מבוגר, יש מקום לדון בנפרד.[7]
[1] דברים כא, כג; שו"ע, יו"ד סי' שמא; שם, סי' שמח.
[2] שו"ת נודע ביהודה, תנינא יו"ד סי' רט.
[3] שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"ג סוף סי' קמא.
[4] נחמד למראה, ח"ב דף נד ע"ג; הובא ב'שדי חמד', כללים מערכת ק, כלל לז; בשו"ת ציץ אליעזר, ח"י סי' כה פ"ח אות ט; בשו"ת מנחת יצחק, ח"ז סי' קב.
[5] גשר החיים, ח"א פט"ז פיס' ג אות ג.
[6] שו"ת ציץ אליעזר, שם.
[7] על השימוש הרפואי בשליה לטיפול בתינוק במצוקה, עי' בדברי אביי בשם 'אמרה לי אם' (שבת קלד ע"א), וכן בירושלמי שבת, פי"ח ה"ג.