התשובה
אעיר בתחילה כמה הערות כלליות.
א. אין שום מחלוקת מהותית בין הישיבות הציוניות.יש חילוקי דעות
נקודתיים פה ושם כדרכה של תורה. ותלית תניא בדלא תניא.
ב. מי שמכיר את ספרות חז"ל ראשונים ואחרונים לפחות בנושא מצות
ישוב ארץ ישראל אינו יכול להשען על דעות יחידים, ולטעון זה העיקר
והכל מלא מחלוקות וספיקות. יצא לפני כמה שנים בהוצאת ישיבת אור
עציון ספר שכתב אחד מגאוני הדור הקודם בנושא מצות ישיבת ארץ
ישראל כדאי שתלמד אותו ותבין עד כמה משוללים יסוד דברי הטוענים
אחרת.
מצות ישוב א"י נחשבה בכל הדורות ובכל המגזרים כמצוה גדולה
מהתורה. מסיבות אחרות (בעיקר בגלל החשש משיתוף עם חילוניים)
היו שערערו על כך בדורות האחרונים.. אולם הדעה המקובלת גם
בציבור החרדי על רוב גווניו שהמצוה היא מהחשובות שבתורה. היו
חריגים יוצאי דופן ובראשם סאטמר שהסתמכו בין היתר על פרשנות לא
מקובלת של שלוש השבועות. הגר"ע יוסף במאמר שהזכרת הולך
בעקבות סאטמר ולפיו אסור היה לנו להקים מדינה ואסור לנו
להילחם על קיומנו ולפיו יוצא שאסור לשרת בצבא כי זה מסוכן...
הגר"ש ישראלי סתר את כל הנחותיו עיין תחומין י. בינתיים הגר"ע יוסף
חזר בו. האיך יוכל ציוני-דתי להסתמך על דבריו החריגים שהוא עצמו
דחאם?!
ג. דעתו של הרמב"ן ברורה וכתב על דבריו בפתחי תשובה (אה"ע
סי' עה ס"ק ו) לאחר שהביא את תשובת בעל מעיל צדקה: "הנה
הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה
וכי היא שקולה כנגד כל המצוות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו
סי' פח הפליג בה... וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן
מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין את האשה שתעלה
עמו"... ודעת בעל מגילת אסתר היא דעת יחיד שלא התקבלה
להלכה.
ד. אף הרמב"ם שלא הביא את מצות ישוב א"י במנין המצוות פסק את
ההלכות הנובעות ממנה למעשה כגון כפיה לעלות לא"י באיש ואשה
(הל' אישות ספי"ג), ולגבי עבדים (הל' עבדים פ"ח ה"ט): "עבד שאמר
לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי
שיעלוהו לשם, רצה האדון לצאת לחוצה לארץ אינו יכול להוציא את
עבדו עד שירצה, ודין זה בכל זמן אפילו בזמן הזה שהארץ ביד
עכו"ם". וכן לגבי כתיבת אונו בשבת בקנית בית בא"י ועוד. ועולה
ברור שהחיובים ההלכתיים קיימים, והשאלה היא הסברת הרמב"ם ועל
כך תשובות שונות עי' בס' שציינתי לעיל. וכן בספרי באהלה של תוררה
ח"ד סי' ב מאמר ארוך בנושא הנדון על בעיית הנסיגה ובסי' ג ויא
עיי"ש
לגבי שאלותיך:
1. מלחמת מצוה לא תלויה באורים ותומים לא לפי הרמב"ן ולא לפי
הרמב"ם, ורק במלחמת הרשות יש שתלו בכך עפ"י הגמ' בברכות.
עכ"פ הרמב"ן לא מזכיר שום תנאים לקיום המצוה, והיא תלויה
ביכולת הממשית ציבורית שלנו לקיימה. וכי תעלה על דעתך שלא
נילחם על קיומנו בגלל העדר אורים ותומים? אלא נישחט חלילה? פקוח
נפש דוחה אורים ותומים. ואיש לא דיבר על מלחמה יזומה לכיבוש
ארץ ישראל אלא על הגנה על זכות קיומנו. וכיצד נלחמו החשמונאים
ור' עקיבא ובר כוכבא ללא או"ת?
2. גם לדעת הרמב"ם יש מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר
ומי עיוור ואינו רואה שכל מלחמותינו כאן בארץ הן עזרת ישראל מיד
צר?
3. מצות ריבונותנו על ארצנו לא נדחית מפני פיקו"נ של יחידים
מפני שאין היא עימה באותו מישור. המצוה היא ציבורית – עם
המגן על קיומו ועל ארצו אינו כנופיה ולא חמולה ולא ארגון זה או
אחר, אלא עם ומדינה. וכשהחשבון הוא ציבורי ראיית הכלל היא
כגוף אחד, וממילא פיקו"נ של היחיד אינו מרכיב עיקרי של שיקול
הדעת אלא פיקו"נ של הציבור כולו. הרמב"ן כותב בפירושו עה"ת
(שצריך ללומדו עם כתיבתו בסה"מ מפני שהדברים ארוגים זב"ז
ומשלימים זא"ז): "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף"
(במדבר א, מה). וכן בפי"ג פס' ב. וברור לרמב"ן שכאשר התורה
ציותה על מלחמה לא סברה שהיא תלויה בכך שלא יהיה בזה
פיקו"נ.
4. ועי' עוד בספר "א"י בספרות התשובות" לגבי מצות ישוב א"י
ובמאמריו של הגאון ראש ישיבת מרכז הרב הרב צבי יהודה הכהן קוק
זצ"ל בס' לנתיבות ישראל ח"א במאמרים "למצות הארץ" ו"לתוקף
קדושת יום עצמאותנו".
