התשובה
בדרך כלל כל התחתשבות בהפסד מרובה ושעת דחק וכדו' היא על
סמך ההנחה שמעיקר הדין הלכה כמו המיקל אלא שנהגו להחמיר כדעה
אחרת משום הידור וכדו'. ולכן בהפ"מ ושעה"ד חוזרים לפסוק כעיקר הדין.
יש מקרים שהסיבה שונה. גם כשהוכרעה ההלכה היא לא הוכרעה
בודאי אלא על סמך רוב שלא נימנו וגמרו, דהיינו לשא עמדו למניין
כמו במחלוקת ב"ש וב"ה. ולכן גם אחרי ההכרעה נשאר עדיין
ספק וכבר אמרו חז"ל: אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כ...
ופירוש הדבר שטעמי מי שלא נפסקה הלכה כמותו לא נתבטלו אלא
שלא נתקבלה דעתו. ולכן בשעת הדחק או הפסד מרובה כאשר
סומכים על דעה שנדחתה אנו סוברים שאף הדעה המחמירה תקל
במצב כזה. או שמכיון שמדובר בדינים דרבנן ספקם לקולא אפילו
כשהוכרעה השאלה ע"י רוב הוא אינו נחשב כהכרעה מוחלטת וההכרעה
היא עדיין בגדר ספקא דרבנן (ער"ן סופ"ק דקדושין בעניין ערלה בחו"ל)
