התשובה
סדום לא איימה על אברהם אבינו ולא על השלום העולמי היא היתה
שיא הרשעה העולמית ופגעה במלכות הצדק האלוקית. והתערבותו של
אברהם אבינו היא תביעה ליציאת הצדק האלוקי במלואו ואף בנס, אף
כלפי יחידים שהיו ראויים להיספות עם שאר הציבור. ועל כן אין
להשוות כלל בין סדום למאורעות ימינו.
לגבינו אנו נמצאים במלחמה, ומלחמה היא בין עמים/ציבורים ולא בין
יחידים. היחידים עלולים להיספות עם הציבור ועל כן כל יחיד הכלול
באומה שייך לה (עי' מהר"ל, גור אריה לס' בראשית בענין אנשי שכם
וכן בבאר הגולה) אם יש לו אפשרות לנטוש את מקומו ולצאת למקום
אחר גם הוא נושא באחריות מסוימת ובפרט כאשר הוא תומך ומעודד את
מעשי האיבה. חכמים מביאים לכך כדוגמא את סוסי הרודפים אחר
ישראל בקריעת י"ס, ממי הם היו, הרי הבהמות מתו בדבר ובברד?
אלא, משיבים חכמים מאותם יראי אלוקים המצריים אשר שמעו את
אזהרת משה על מכת ברד והניסו את בהמותם לביתם – אותם
סוסים הם אלה ששימשו לרדיפת ישראל, והם ניתנו ברצון או בעל
כורחם לרדיפת ישראל. ומכאן הוציאו חכמים את הדין: טוב שבגויים
הרוג – בזמן מלחמה. כי במלחמה היחידיות מתטשטשת והיא
מסייעת כנגד הקמים על עמו. אף לגבינו, אנו משתדלים מאוד מאוד
שלא לפגוע בחפים מפשע (שכמו שציינו יש מהם שאינם כה חפים...),
אולם כשאנו מצילים נשים ותינוקות מפדגיעתם של מחבלים אין זה מן
הצדק שנימע מלהצילם בגלל חשש רחוק שמא נפגע בטעות בחפים
מפשע. גם נשינו וטפנו חפים מפשע ומאי חזית דדמא דידהו סומק טפי
מדמנו? וכבר שאול המלך מזהיר את חבר הקיני (בני יתרו) לסור
מתוך העמלקי "פן אוסיפך עמו". היינו אם לא תסורו אתם עלולים
להיפגע ח"ו. והמדובר שם הוא בציבור שלישי שלא היה במלחמה לא
עם ישראל ולא עם עמלק, וכש"כ לגבי המחבלים ותומכיהם ומסייעיהם
ועי' בעמוד הימיני בתשובת הגר"ש ישראלי לגבי פעולת קיביה.