התשובה
מעיקר הדין פסק בשו"ע (יו"ד סי' שעד ס"ו): "כל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו אם מת לו מת. ודוקא בעודו בפניו, אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות".
אולם פסק הרמ"א: "וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א), וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב). ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אוסטרייך נהגו כן). ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי".
וכתבו הט"ז (שעד, ב) והש"ך (שעד, ז) שעד שבת הראשונה לא יכנסו לסעודת מצוה לשמוח ולסעוד עימם. ובדעת קדושים (שעד, ב) הוסיף שאם אין זו סעודת קבע כגון שאוכל ללא נט"י מותר להיכנס ולשמוח עימם.\
ולפי"ז מותר למי שקרובו מתאבל ויושב "שבעה" להיכנס לחתונה או לבר מצוה ולברך ושמוח ולאכול אכילת עראי, ואחרי שבת של הקבורה מותר להשתתף לגמרי בשמחה.
