התשובה
ב"ה
שלום וברכה וכל טוב
לפני שנדון באופן ישיר בשאלתכם, נבהיר את נידון השאלה מבחינה הלכתית.
כידוע, ירקות שחייבים בבדיקה כתוצאה משכיחות החרקים בהם, אסור לאכלם ללא בדיקה כפי שפסק מרן (יו"ד סי' פד סעי' ח):
"כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת...".
כשטעם הדבר כי "בריה אינה בטלה" וחרקים שלמים אינם בטלים כלל אף בתערובת של סלטים וכדו'. אלא שאם הירקות נטחנו בטעות כיוון שהחרקים נימוחו כבר אין כאן איסור "בריה" כי החרקים נטחנו בתוכו וניתן לדון על דיני ביטול איסורים ולהתיר את המאכל.
אך אסור לטחון לכתחילה מזון שחייב בבדיקה על מנת לבטל את החרקים שבהם לפי שאין מבטלין איסור לכתחילה, כפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' צט סעי' ה):
"אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו...".
לאור זאת אתם שואלים שהיות ובמקרה הנידון אין כאן נגיעות בוודאות, ובפרט שכבר ניקו אותה באופן חלקי (כגון ע"י שטיפה שאינה יעילה לגמרי) שאלתכם האם במקרה כזה יהיה מותר לטחון את הכרובית טחינה דקה על מנת שניתן יהיה לאוכלה באופן זה.
אך לענ"ד במקרה כזה אסור לטחון את הכרובית בשביל לאכול אותה. כי אכן אם אדם מכין תבשיל טחון מכרובית אפילו כשהיא נקייה לגמרי מחרקים אז אכן מותר לו לטחון את הכרובית במקרה שלכם. טעם ההיתר הוא שכיוון שבמקרה הזה יש רק ספק נגיעות לאחר השטיפות וגם לא מתכוונים לבטל את האיסור.
היתר זה מבוסס על דברי שו"ת תרומת הדשן (סימן קעא) שהתיר לטחון חטים שנגועות בחרקים זאת בתנאי שעשו בירור ראשוני של החטים הנקובות שרואים שהן מתולעות.
ההיתר של תרומת הדשן לטחון את החטים הנשארות מבוסס על כך שאף אם נשארו חרקים בחטים הן נטחנו וכבר בטלה מהם שם בריה וניתן להחיל עליהם דיני ביטול ולקבוע שאף אם הם נמצאים הם בטלים בששים בצירוף העובדה שאינו מתכוון לבטל את האיסור. הכלל שהוא קובע ש"אין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל, וגם אינו מכוין לבטל...".
בעקבותיו פסק השו"ע (יו"ד סי' פד סעי' יד):
"חיטים מתולעים, מותר לטוחנן. והוא שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה שם, יזרקנו, והשאר מותר".
אמנם השו"ע לא ביאר את נימוקיו, אך הש"ך מבאר שכיוון שהשו"ע פסק את דברי תרומת הדשן להלכה. אם כן גם הוא בעצם מסכים שההיתר מבוסס על שני הנימוקים מדוע אין כאן "ביטול איסור"
א. שיש כאן ספק איסור ב. כי אינו מתכוון לבטל.
מתוך כך אכן ניתן לדייק מדברי הש"ך שבאופן עקרוני הוא מקבל כל טעם בפני עצמו, ולפי זה יוצא שבכל ספק איסור לא חל הכלל ש"אין מבטלין איסור לכתחילה".
ואכן ראיתי באנציקלופדיה תלמודית (ערך "בטול איסור" – אין מבטלין איסור לכתחילה טור תרמ) שהם כותבים "מותר לבטל ספק איסור", כשהם מציינים לדברי הש"ך בשלושה מקומות כשאחד מהם הוא הנושא של טחינת החטים שהזכרנו לעיל.
אולם אם נתבונן בדברי הש"ך הרי לענ"ד אין זו כוונתו. אלא רצונו לומר שקיים היתר לטחון את החטים משום שאין כוונתו לבטל, וגם כיוון שנעשתה גם פעולת הכנה נוספת שלא יהיה כאן וודאי איסור, כשהוא הולך בעקבות דברי תרומת הדשן.
כך הוא הדבר בעוד שני המקומות נוספים בהם הש"ך מציין שהעיקרון ש"אין מבטלים איסור לכתחילה" לא נאמר במקום שיש רק ספק איסור. כשגם באותם מקומות הוא מסתמך על הסברא הזאת למעשה רק בצירוף נימוקים נוספים. כך שלא ניתן להוכיח מדבריו שהוא מורה כך הלכה למעשה שמותר לבטל "ספק איסור" לכתחילה.
מקום אחד בו דן הש"ך לגבי ביטול של ספק איסור הוא הנידון שבמקומו של הש"ך התירו להשתמש בכרכום שנקנה מנוכרים, למרות שהרשב"א אסר זאת וכן פסק לאסור גם השו"ע (יו"ד סי' קיד סעי יב), וז"ל: "הרשב"א היה נזהר מהכרכום, מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפים עליו יין הרבה וגם מערבים בו חוטי בשר יבש".
לכן הש"ך (יו"ד סי' קיד ס"ק כא) כדי להסביר מדוע במקומו לא אסרו זאת כמו הרשב"א והשו"ע, הוא מביא שם מס' נימוקים מדוע במקומם לא חוששים לכך, ולאחר אותם נימוקים מדוע במקומו אין לחשוש מחתיכות הבשר היבש שנמצאים באותו כרכום שהנכרים מכינים. הוא כותב שאפילו אם נחשוש שהנוכרים הכניסו למוצר הזה דברים אסורים, הרי שלהרבה דעות בפוסקים כבר חלו על המוצר הנ"ל דיני בטול גם בלא שישים כדין "יבש ביבש". ואף לדעות שצריך שישים לבטל גם במקרה הנ"ל, הרי המציאות היא שיש פי ששים כנגד האיסור ואז הוא מוסיף וכותב: "ועוד דלא שייך כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יש כאן שום איסור... ותו דהרשב"א לא היה נזהר אלא בכרכום שהוא לח".
מוכח, שלמרות שהש"ך כתב שבאופן עקרוני מותר לבטל "ספק איסור" לכתחילה הוא הביא זאת כסניף עם עוד היתרים נוספים.
כך גם משמע מדברי הש"ך אודות מה שפסק השו"ע (יו"ד סימן קטו סעי' ג) בנוגע לחמאה של נוכרים שכידוע אין בה חשש שהיא עצמה הכינו אותה מחלב טמא כי מבחינה מציאותית זה לא אפשרי. ולכן הדבר תלוי במנהג המקומות. כי יש בה עדיין חשש לצחצוחי חלב טמא שמעורב בה. בעקבות כך פסק מרן השו"ע (שם):
"החמאה של עובדי כוכבים, אין מוחין לאנשי המקום שנוהגין בו היתר. ואם רוב בני המקום נוהגים איסור, אין לשנות. ובמקום שאין מנהג, אם בשלה עד שהלכו צחצוחי החלב, מותרת".
מוסיף הרמ"א וכותב: "הגה: גם מותר לבשלה לכתחילה כדי שילכו צחצוחי חלב....".
וכתב שם הש"ך (שם ס"ק כח): "ואין זה כמבטל איסור לכתחלה דשמא אין כאן איסור כלל ועוד דאין כוונתו לבטלה רק שילכו לה הצחצוחי חלב".
הנה גם כאן מוכח שהש"ך אינו מוכן להסתמך באופן מעשי להתיר ביטול ספק איסור לכתחילה כאשר אדם עושה פעולה שכל מטרתה לבטל את האיסור.
כי הש"ך מבסס את דבריו על דברי מרן הבית יוסף (סי' קטו שם אות ג ד"ה ומ"ש החמאה) שמבאר שאין חשש לקנות מהנכרי במקום שאין מנהג לאסור, גם אם הוא יבשל את החמאה ובכך יבטל את צחצוחי החלב. משום שהוא לא מבשל את החמאה על מנת לבטל את האיסור. כאשר חידושו של הבית יוסף בא לענות בדיוק על שאלתנו. מדוע אין בכך ביטול איסור לכתחילה כפי שמוכח בפירושו כסף משנה (הל' מאכא"ס פ"ג הט"ז) על דברי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ג הט"ז) פסק: "יראה לי שאם לקח חמאה מן העכו"ם ובשלה עד שהלכו להן צחצוחי חלב הרי זו מותרת, שאם תאמר נתערבו עמן ונתבשלו כולן בטלו במיעוטם...".
מחדש מרן בכסף משנה (שם) שלמרות שמדברי הרמב"ם נשמע שהוא מתיר רק לאכול את החמאה אם היא כבר נתבשלה על סמך כללי הביטול הנ"ל אך אינו מתיר לעשות כן לכתחילה. למרות זאת כותב מרן בכס"מ שכוונת הרמב"ם גם להתיר זאת לכתחילה, וז"ל הכס"מ:
"מה שכתב רבינו שאם לקח חמאה מן העכו"ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת. משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד, לומר דלכתחלה אסור לעשות כן, וקי"ל שאין מבטלין איסור לכתחלה.... ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא: חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל, ואת"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום, ואת"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע"י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור....
והשתא אתי שפרי מה שכתבנו, דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב"ד וכתב ומ"ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ"ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב"ד".
אמנם לא מצאנו היכן הראב"ד השיג על הרמב"ם (שם) אך על כל פנים מתוך דברי מרן הן בסי' פד והן בסי' קטו, וכן בדברי הש"ך גם בסימנים הנ"ל וגם בסי' קיד, מוכח שאינם מתירים למעשה לבטל ספק איסור לכתחילה אלא אם כן האדם היה מבצע את אותה פעולת טחינה גם אם לא היה כאן חתיכה של ספק איסור.
לסיכום:
במקרה הנידון בשאלה, כאן כפי העולה מהשאלה שמעוניינים לטחון את הכרובית בכדי לבטל ספק איסור, ולא כי זו צורת האכילה הרצויה – נראה שאין להתיר זאת.
