התשובה
השליח פטור משום שהוא הסכים לעשות טובה ודינו כשומר חינם הפטור מגנבה ואבדה. וזאת בתנאי שברור לו שלא הייתה מצדו התרשלות ושמר כפי המקובל.[1] אך נראה כי לכל החברים שהזמינו יש דין שותפים וכפי שנפסק לגבי שניים שהטילו מעות לכיס אחד.[2] לכן אופן חלוקת ההפסד בין השותפים יהיה בהתאם לחלקם היחסי בהזמנה. וכפי שפסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רצב סעי' י):
אם נתן לו מעות להוליכו על אחריותו, ונתנן עם מעותיו, ונאבדו מקצת המעות, ההפסד לפי ערך המעות.
דהיינו, אם סכום הקנייה היה 2,000 שקלים ואבדו 200 שקלים, אזי כל אחד יפסיד עשירית מהסכום שנתן לצורך הקנייה. אולם חלוקה זו אינה מדויקת משום שיש לברר שאלה נוספת: מתי התרחשה האבדה? בהנחה כי רגע האבדה המדויק אינו ידוע. ישנה אפשרות שהשליח איבד את הכסף רק בדרך חזור, לאחר שכבר נקנו הספרים. ועל הצד שאכן כך אירע יש לפטור את בעלי הספרים מתשלום.[3] מנגד, אולי הכסף אבד בדרך הלוך, ואז ההפסד מוטל על כולם. במצב מסופק, יש להכריע שהמוציא מחברו עליו הראיה. לאור זאת, חברי הקבוצה שכבר קיבלו את הספרים פטורים כי הם מוחזקים ויכולים לטעון שהאבדה התבצעה רק לאחר קניית הספרים.[4]
לסיכום, השליח פטור, ואת האבדה של 200 השקלים יש לחלק בין כולם באופן יחסי. מלבד בעלי הספרים שכבר קיבלו את הספרים שאינם חייבים לשאת בהפסד.
- הזמין אוכל בשביל חברים וביטל / הרב אביעד תפוחי
שאלה | קבוצת חיילים רצתה להזמין ארוחת ערב. ראובן התקשר והזמין בשביל כולם, אך לבסוף התחרטו וכאשר הגיע השליח עם האוכל הודיע לו המזמין שאינם מעוניינים באוכל, והשליח חזר עם האוכל כלעומת שבא. מה הדין?
תשובה | יש לברר שתי נקודות: א. האם חייבים לשלם, ואם כן כמה? ב. מי חייב לשלם? האם המזמין או כל אחד מהמשתתפים במפגש?
בדרך כלל כאשר אין קניין מחייב בין הצדדים, יכולים הלקוחות לחזור בהם והמוכר נותר עם החפץ שלו. אבל בנידון דידן החזרה גורמת הפסד למוכר שהכין את המאכלים ללקוחות הללו, וכעת אין לו מה לעשות עם האוכל שנותר בידו. במקרה כעין זה נפסק ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שלג סעי' ח):
אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, חייב.
דהיינו שאם אדם מבקש מפועל שיעבוד בשבילו ואחר כך חוזר בו באופן שגורם הפסד לפועל הרי הוא חייב לשלם על ההפסדים. לפי זה בנידון דידן, חייבים המזמינים לשלם לבעל המסעדה על מה שהזמינו, וחייבים לשלם כפי מה שסיכמו עם המוכר, ולא רק כפי ההוצאות שהוציא המוכר כדי להכין את האוכל.[5]
יש לדון גם האם המזמין חייב בתשלום בעבור כל הנזק שנעשה, שהרי הוא הזמין בשביל כולם ומכיוון שאין שליח לדבר עבירה נמצא שהוא אחראי לכל הנזק. או שמא כל אחד חייב לשלם על הנזק שגרם במנה שהזמינו בשבילו.
ונראה פשוט שכל אחד מתחייב בעבור המנה שלו, שכן הנזק נעשה בכך שכל אחד מהמזמינים החליט לבטל, ומי שהזמין בפועל רק שימש להם לפה בפני בעל המסעדה, וזה עצמו אינו מעשה הנזק.
- מורה שנתנה בטעות את החוברת לאחד ההורים / הרב אביעד תפוחי
שאלה | בתחילת השנה רכשו תלמידי כיתה בבית הספר חוברת מסוימת מהמורה, והנה כעבור חודש נמצאה חוברת ללא שם. המורה פנתה לכל הורי הכיתה בקבוצת וואטסאפ ושאלה: 'מי איבד חוברת?'. כל ההורים ראו את ההודעה, ורק אמא אחת פנתה ואמרה שבנה איבד חוברת. המורה השיבה את החוברת לבנה. כעבור שבוע פנתה אל המורה אמא אחרת ואמרה שאף בנה איבד חוברת, ונראה לה שזה שלו. על השאלה מדוע לא הגיבה לפנייה בוואטסאפ היא ענתה שבאותה שעה הייתה בטוחה שהחוברת שקנתה נמצאת ביד בנה, ורק עתה גילתה שהוא איבד אותה כבר בתחילת השנה. מה הדין?
תשובה[6] | יש לדון בשני דיונים: האם המורה נהגה כדין כאשר נתנה את החוברת לאמא הראשונה? מה הדין כעת, כאשר יש בפנינו ספק למי שייכת החוברת?
ביחס לשאלה הראשונה, אכן המורה נהגה כשורה. אמנם אסור למוצא לתת את האבדה בלא סימן,[7] אך עצם העובדה שאף הורה אחר לא דרש את החפץ מלבד אמא אחת, הרי זה מוכיח על דרך השלילה שהוא שייך לה.[8] אמנם, כפי שהמציאות הוכיחה, סימן כזה שהוא על דרך השלילה יכול להביא לתקלה, לכן יש להשתמש בו רק לאחר בדיקה מדוקדקת שאכן אין אף הורה אחר שטוען שחפץ זה שייך לו. מכיוון שבקבוצת וואטסאפ ישנה אפשרות לבדוק שאכן כולם קראו את ההודעה, נלענ"ד שיש לסמוך על כך להשיב את האבדה לאמא היחידה שדרשה את החפץ. ביחס לשאלה השנייה, למרות שכעת יש בפנינו ספק למי שייכת החוברת, יש להשאיר את החוברת ביד האמא הראשונה. הכרעה זו מתבססת על הכלל הידוע 'המוציא מחברו – עליו הראיה', ומכיוון שהאמא הראשונה מוחזקת ולאמא השנייה אין ראיה שזה שלה, הרי שמספק עלינו להשאיר את החוברת ביד האמא הראשונה מכיוון שהגיעה לידה קודם שנולד הספק.[9]
[1]. נדרש ביטחון גמור עד כדי כך שהוא יכול להישבע על כך (שו"ע חו"מ סי' רצא סעי' א).
[2]. נתיבות המשפט, סי' רצב ס"ק ל. ואף שכל אחד שילם בפני עצמו ולכאורה אינו שותף עם חברו ואז דינם כשניים שהפקידו בשני כיסים שונים ואינם שותפים (ש"ך, סי' רצב ס"ק כז), עם כל זאת כתב תרומת הדשן (מובא ברמ"א שם) שכאשר מדובר על הפקדת מעות לאותו שליח נעשו כולם שותפים. וביאר הסמ"ע ס"ק ל: 'מטבע, יש לו שם אחד עליהן ואילו לא נגנבו היה מחזיר לבעלים בלי קפידא, לכן הוי ליה כאילו היה חתיכה אחת'.
[3]. ברגע קניית הספרים השליח זיכה לכל אחד את ספרו ובכך הוא פרש לאלתר מהשותפות. מבחינתו, השותפות נגמרה והאבדה הייתה בכסף ששייך לשאר חבריו.
[4]. ואף אם השליח לא חילק עדיין את הספרים, נראה שהספרים כבר שייכים לבעליהם ולכן הם פטורים. מנגד במצב זה יש לפקפק ולטעון שמבחינת השליח יש לו אחריות של שומר פיקדון לכלל הקבוצה והוא אינו יכול להוציא את הספרים מתחת ידו עד שיחלקו את ההפסד ביניהם (שו"ע חו"מ סי' ש סעי' ד) .
[5]. כן מבואר להדיא בסמ"ע, לטור חו"מ סי' שלג ס"ק ל; ועי' פרישה, לטור שם ס"ק ה; ועי' פתחי חושן, כרך ד, פרק יג, הערה ג; ועי' סמ"ע, חו"מ סי' לט ס"ק מו; וכן פסק למעשה בשו"ת מנחת יצחק, ח"ה סי' קיט.
[6]. תודה למו"ר הרב אמוץ כהן על הסיוע בבירור הסוגיה.
[7]. שו"ע, חו"מ סי' רסז סעי' ד-ו.
[8]. סימן על דרך השלילה נחשב סימן, כפי שמצינו בגמרא ב"מ כו ע"א, שהמוצא חפץ בפונדק יחזיר לאחרון, לא מחמת שאנו יודעים שזה שייך לו, אלא מחמת שאנו שוללים את האפשרות שזה שייך לשוכרים הקודמים, שכן יש להניח ששוכר בודק את החדר היטב לפני שיוצא ממנו. וכן נפסק בשו"ע, חו"מ סי' רס סעי' ג.
[9]. שהרי תפיסה קודם שנולד הספק מועילה, כמבואר בתוספות, ב"מ ו ע"ב; וכן נפסק להלכה בשו"ע, חו"מ סי' מו סעי' לז. ועי' בתקפו כהן לש"ך, סי' סו-ע, ובדברי ס' אורים ותומים שם, ובסי' מד-מה, שמסיקים שכן נכון להלכה ודלא כדברי תרומת הדשן, סי' שכא.
