שימוש במטבע מזויף והחזרתו למי שנתן אותו

התשובה

1. מטבע מזויף אינו נחשב לכסף ומי שיודע זאת ומשתמש בו בתור אמצעי תשלום הוא גזלן.

יותר מכך, אסור להחזיק במטבע זה וצריך להשמיד אותו, מחשש שישמש בעתיד את הרמאים. דין זה מופיע בגמרא (בבא מציעא נב ע"א) לגבי מטבע שנראה מבחוץ כבעל ערך רגיל, אך באמת ערכו שונה עקב שחיקה במשקל המטבע; וזו לשון הגמרא:

כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע עד שקל, בדינר עד רובע. פחות מכן איסר - אסור.  הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו.

ההוראה של הגמרא היא חד משמעית: לנקוב את המטבע ולהשתמש בו רק בתור שרשרת לצוואר. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך ללא חולק.[1]

נוסף על כך, לפי חוקי המדינה אסור להחזיק מטבע מזויף, ומי שמחזיק ביודעין מטבע מזויף, עובר עברה פלילית, 'הרוכש או מקבל או מחזיק או שומר שטר הנחזה כשטר כסף בידעו שהשטר זויף או שונה' (עונשין תשכ"ו א/349). 

אומנם לפי שאלתך נראה שניתן היה לומר שאם הזיוף נעשה היטב, וקשה לעמוד על כך שהמטבע אינו תקין, אזי במטבע זה כוח הקנייה קיים, ועל מקרה כזה לא נפסק בשולחן ערוך שצריך לנוקבו.

אולם נראה שטענה זו דחויה משתי פנים. ראשית, יש לפקפק בכך מבחינת המציאות, שכן אולי בעין מקצועית הזיוף כן ניכר, ויהיו לא מעט מקרים שבהם תתעורר שאלה, וממילא יש בעיה של מקח טעות ואיסור גנבת דעת.

שנית, ודאי החוק אוסר כל שימוש במטבע מזויף, ויש לחוק תוקף הלכתי, בייחוד במטבעות שלנו היום. המטבעות היום אינם שווים לפי החומר שממנו הם עשויים (בניגוד לימי חז"ל שהחומר של המטבע קבע את ערכו), אלא כוחם נסמך על הערבות שנותן השלטון בכל מדינה למטבע המקומי שלו.

לאור זאת, בוודאי שיש תוקף הלכתי להחלטת השלטון לפסול מטבע מזויף, גם אם הציבור משתמש בו בלא יודעין (וללא קשר להלכה של 'דינא דמלכותא דינא').

כל זה נכון רק לגבי מטבע מזויף שהתגלה לאחר זמן ואין האדם יודע מהיכן התגלגל אליו. הוא אינו יכול להשיבו למוכר, ומעוניין לצרף את המטבע למעגל המסחר. כלפי אדם זה ישנה דרישה הלכתית וחוקית להשמיד את המטבע. 

2. בשאלתך דובר על מי שמכיר את המוכר אשר נתן לו את המטבע המזויף, ומעוניין להחזיר אותו בחזרה, כאן  יש לומר שהדין שונה. על פי דין מקח טעות, מתברר שהמטבע המזויף עדיין שייך למוכר. כשמתגלה דבר זיופו של המטבע, מתברר שהקונה לא זכה בו מעולם, וממילא אין הקונה מצווה להשמיד מטבע שאינה שלו. 

לכן יוכל הקונה אשר אינו חפץ במטבע,  לבטל את העסקה, וההסכמה לקבלת המטבע בטלה.  

אף את הוראת החוק ניתן לבאר על דרך זו: יש איסור לרכוש סחורה באמצעות מטבע מזויף, אך אין איסור להחזיר לאדם את המטבע המזויף שלו.

נוסף על כך, יש לתת את הדעת על איסור 'לפני עיוור' – הכשלת המוכר בשימוש במטבע מזויף. לכאורה טענה זו קיימת גם אם הקונה מחזיר למוכר את המטבע השייכת אליו. על כך יש לומר כי די בכך שיש ספק אם באמת הוא ישמיד את המטבע, או שמא יעביר אותו ללקוחות אחרים, כדי להתיר.

האפשרות לתלות בצד התר ולומר שהמוכר אכן יבטל את המטבע, מספיקה.[2]

מסקנה: מותר להחזיר למוכר את המטבע המזויף, ולקבל אחר תחתיו.

3. אם המוכר אינו מוכן לקבל את המטבע, והקונה מעוניין להחזיר את המטבע בחזרה למוכר בלא ידיעתו. נראה שלא ניתן להיעזר בסברא של 'מקח טעות', לטעון שהמטבע עדיין שייך למוכר ולהחזיר לו את המטבע אף ללא ידיעתו. הסיבה לכך היא שבאופן זה שהמוכר מכחיש שהמטבע שייך לו (מבחינתו בצדק, כי אין זיהוי למטבע ואפשר שהיא אינה שלו), אין אפשרות מעשית לטעון למקח טעות, והעסקה עדיין קיימת. אף שהקונה עצמו יודע את האמת שיש כאן מקח טעות, מכל מקום אין לו יכולת משפטית להוציאה לפועל. ממילא חוזר האיסור להשתמש במטבע המזויף.

בהחזרת המטבע למוכר בלא ידיעתו גם יש בעיה של איסור 'לפני עיוור', משום שאין המוכר מודע לכך שהמטבע מזויף והוא ימשיך להעביר אותו הלאה. איסור 'לפני עיוור' כולל  גם מצב אשר בו המוכר יעביר את המטבע המזויף בלא להיות מודע לכך שהוא מזויף, והוא בעצם שוגג.[3]

מסקנה:  כשהמוכר אינו מוכן להחליף את המטבע, אסור להחזירה למוכר בלא ידיעתו.