התשובה
ראשית, יש להבהיר שישנה חובה הלכתית להקפיד על חוקי התנועה והחנייה, ובעל הרכב שחנה על המדרכה בצורה מסוכנת נחשב למזיק. בספר השו"ת 'מנחת יצחק'[1] נכתב שמי שמעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי רגל, או שמחנה אותו על המדרכה באופן שמאלץ את הולכי הרגל לרדת לכביש, עובר על איסור: 'לא תשים דמים בביתך'; וכן הדין בכל מכשול שיש בו סכנת נפשות.
ראשית, יש לברר האם הפגיעה ברכב החונה מותרת. עקרונית, ישנו היתר לאדם לעשות דין לעצמו, בתנאי שזו האפשרות היחידה שיש לו כדי להגיע לתוצאה הרצויה.[2] במקרה שלנו, היישום של דין זה מורכב, כי לא ברור כמה זמן על הנהג החסום לחכות. כמו כן, אולי עדיף היה לא לפגוע ברכב ולהזמין גרר ואז לתבוע החזר כספי. לכן לכתחילה, אין היתר לחלץ את הרכב באופן שהרכב החוסם ודאי ייפגע. אך לאחר מעשה, צריך לדון כל מקרה לגופו, ועל הדיינים לברר היטב מה היו האפשרויות לחילוץ הרכב. שנית, לגבי התשלום על הנזק שגרם הנהג למכונית של השכנה. אם מדובר על נזק מועט נראה שהוא פטור, שכן הוא סייע לה. הוא לא התרשל, ועשה ככל יכולתו כדי להוציא את הרכב מן החנייה. לאור זאת ישנה הערכה שהסכמת הנהג לסייע היא על דעת כן שלא יינזק, ואף שלא דובר על כך בפירוש נראה שכאשר הנזק מועט, השכנה הסכימה לכך.[3] לכן יש לפטור אותו מתשלום.
[1]. מנחת יצחק, ח"ח סיק קמח.
[2]. שו"ע, חו"מ סי' ד סעי' א.
[3]. מקרה דומה, שבו פסק הרב וייס על פי אותו העיקרון, הוא מקרה של דייר בבית משותף, ששכר פועלים לשפץ את ביתו, והם הזיקו לאחד השכנים (שו"ת מנחת אשר ח"א סי' קיג). על פי הדין, השכן אינו חייב לפצות את שכנו, והאחריות מוטלת על הפועלים. בכל זאת, חייב הרב וייס את המזמין לפצות את שכנו, כיוון שהשיפוץ דרש את הסכמת השכנים, ובהסכמתם לשיפוץ יש מעין התניה שכל נזק שייווצר יהיה באחריות המשפץ.
