התשובה
אכן ישנה טענה כלפי המתקין שעלה לגג ללא רשות, אך אין בעובדה זו די להטיל חיוב תשלום הנזק על המתקין. התשלום מוטל על מי שגרם לנזק, ובמקרה המדובר לא ידוע מי פגע ביריעות האיטום. כאשר המצב מסופק, אזי הכלל הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. ולפי זה, המתקין פטור. אולם אין להתעלם מקביעתו של הקבלן כי ברור לו שהמתקין גרם לנזק. אך נראה שלדבריו אין משקל של עדות, היות והוא אינו מסתפק בהצגת עובדות אלא נותן להן פרשנות.[1] בעל הגג יכול להתבסס על דברי הקבלן,[2] ולדרוש מהמתקין שיישבע שבועת הסת בבית הדין. בשבועה הוא צריך לומר שלא פגע ביריעות הזיפות בזמן ההתקנה, וזאת על פי פסק הרמ"א (חו"מ סי' עה סעי' יז):
וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת; וכן נראה לי להורות.
בכל מקרה, כיום מנהג בתי דין הוא שאין נשבעים, ובמקום זאת ממירים את השבועה בתשלום כספי חלקי.[3] לאור זאת, מוטל על המתקין לשלם סכום מסוים[4] כדי להיפטר מן השבועה.
[1].הרחיב בכך אבן האזל, הל' אישות פ"ג ה"ב.
[2].אין זו טענת 'ברי' של בעל הגג אלא טענת 'שמא', כי טענה זו הנסמכת על נאמנות של אדם אחר אינה נחשבת לטענה וודאית 'ברי על ידי אחר – אינו ברי' (שו"ע, חו"מ סי' עה סעי' כג). השאלה הרחבה יותר היא האם ההגדרה של טענת 'ברי' היא סובייקטיבית או אובייקטיבית. אם היא סובייקטיבית, אזי די בכך שבעל הדין אומר שהוא משוכנע בטענתו; ואם היא אובייקטיבית, אזי טענת 'ברי' משמעה טענה שמבוססת על ידע אישי וודאי, ולא על תחושה של בעל הדין. בפתחי תשובה, חו"מ סי' עה ס"ק כ, נכתב בשם אורים ותומים, שאם בעל הדין פירש לפני בית הדין את מקורות המידע שלו, בית הדין מגדיר את איכות הטענה לפי מקורות המידע, ולא על פי תחושתו האישית של בעל הדין. ומכאן שההגדרה היא אובייקטיבית.
[3]. שו"ע, חו"מ סי' יב, סעי' ב. להרחבה, ראה הרב נתן חי, משפטי ארץ ח"ב עמ' 459.
[4].יש המחייבים שליש, על פי תשובת שבות יעקב, סי' קמה ס"ק ה, מובאת בפתחי תשובה, סי' יב ס"ק ב.
