התשובה
תשובה | כהקדמה נפנה למה שכתוב ב'שלחן ערוך':[1] 'חייב אדם לכבד חמיו'. במקרה שבו הנותן אמר בפירוש שנותן לילד, והילד יכול לעשות במתנה כרצונו – המתנה שייכת לילד. אך אם הילד לא הגיע לעונת הפעוטות (בערך בגיל שש שבע), אין זכייה לקטן, אפילו אם אמר בפירוש שרוצה לתת לו,[2] ו'קצות החושן'[3] אומר שהיא נשארת בידי הנותן. אם לא נאמר דבר בפירוש – אם הילד קטן, הנותן מתנה לקטן מן הסתם נתן לו על דעת אביו, והרשות ביד האב לעשות בה כרצונו,[4] ונחלקו האחרונים אם המתנה שייכת לאב לגמרי או רק כשומר לצורך הקטן.[5] אם נתן לגדול, אפילו הוא סמוך על שולחן אביו (דהיינו כל פרנסתו על אביו), הריהי רכושו של הבן, והאב לא יכול למנוע אותה ממנו.[6] בהנחה שמדובר על מקרה שבו המתנה שייכת לבן, אם המתנה הגיעה כבר לידי הבן – הנוטלה ממנו נחשב לגזלן. אם המתנה לא הגיעה לידי הבן, אלא הסבא והסבתא העבירו לו אותה ע"י האב – האב יכול לחזור בו מהשליחות, ולא לתת את הכסף לבן, כמו כל שליח שיכול לחזור בו ולא לבצע את השליחות, והבן יכול ללכת לסבא ולסבתא ולקבל את המתנה מידיהם. אמנם אם הבן יודע על המתנה, נראה שהאב עובר על אונאת דברים, שהוא האיסור לצער כל אדם.
[1]. שו"ע, יו"ד סי' רמ סעי' כד; ועי' בהגהת רמ"א אבן העזר סי' ב: 'אלא כל מה שיתן לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב ואז יצליחו'.
[2]. שו"ע, חו"מ סי' רמג סעי' טו.
[3]. קצות החשן, סי' שסב ס"ק א.
[4]. רמ"א, חו"מ סי' רע סעי' ב.
[5]. ספר משפטי ארץ, ח"ג מעמ' 157.
[6]. רמ"א, חו"מ סי' רע סעי' ב; ערוך השלחן, חו"מ סי' רע סעי' ד.