התשובה
בגמרא[1] מובא מקרה שאדם זר מילא את חצר חברו (ורשות הרבים) בכדים ובכך חסם את דרכו. ההלכה היא שמותר לבעל החצר לשבור את כדיו של חברו, כי 'עושה אדם דין לעצמו'. האחרונים[2] מחלקים בין שבירת הכדים בידיים לבין פגיעה בכדים תוך כדי הליכת אדם כדרכו. לכן, אם הייתה אפשרות סבירה לצאת מהחניה בלא לפגוע ברכב החוסם, והנהג עשה ככל שביכולתו לצאת בלא פגע, הוא פטור. ואף לכתחילה אין חובה לטרוח ולחפש פיתרון אחר לבעיה. אך במצב שבו הפגיעה ברכב החוסם ביציאה מן החניה היא וודאית, יש לטרוח ולהימנע מהיזק. ורק כשאין אפשרות אחרת, מותר להסתמך על הכלל 'עושה אדם דין לעצמו'. לאור זאת יש לבדוק את החלופה הסבירה האפשרית. למשל, אם היעד שלך לא היה רחוק וממילא אין הוצאה גדולה בתשלום למונית, אפשר שהיה עליך לבחור באפשרות זו. אך אם ההוצאה רבה או שיש לך צורך דחוף לנסוע דווקא ברכב הפרטי, אז יש לפטור.[3]
[1]. בבא קמא כח ע"א.
[2]. סמ"ע, סי' תיב ס"ק ג. דבריו מוסבים על פסק השלחן ערוך, חו"מ סי' תיב סעי' ב: 'ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור'. לדבריו, זה בתנאי שאינו יכול לפתור את הבעיה על ידי יציאה מן הצד או הליכה בין הכדים. וכן כתב ערוך השולחן, חו"מ סי' תיב סעי' ד: 'יראה לי דשני דינים יש בממלא כל הדרך דאם מילא ממש עד שא"א לעבור אפילו שיבר בידים פטור, ובמילא הדרך ובדוחק יש מקום לעבור אם שיבר בידים חייב ואם נתקל ושברן פטור דא"צ להטריח ולהתבונן ולילך במקום דחוק'.
[3]. יש לצרף את דעתו של הרב פרבשטין (אתר דין) שרק פגיעה מידתית ברכוש מותרת מדין 'עושה אדם דין לעצמו'. לדבריו, יש לשקול את עלות תיקון הנזק ביחס לתועלת שמפיק בעל הרכב החסום.
